המעצב הגרפי סטפן זגמייסטר מתעסק לאחרונה ביופי. באופן מפתיע, מדובר באחת המילים המושמצות ביותר בתחום. כמו וולדמורט של עולם העיצוב, אחד השיעורים הראשונים באקדמיה לעיצוב היא שאת היופי כמעט הס מלהזכיר. זו אינה ביקורת רלוונטית, וזו אינה מטרה שיש לשאוף אליה. "ליופי יצא שם רע, רוב המעצבים טוענים שאין להם עניין בו, עולם האמנות זנח אותו כמעט לגמרי, ואפשר לעלעל בספרי אדריכלות רבים מבלי להיתקל במונח אפילו פעם אחת", הוא אומר. "החל מהחצי השני של המאה העשרים, היופי הוזנח מאוד. העולם כבר לא מתעניין ביופי, ואנחנו חושבים שזו טעות" מוסיף סגמייסטר בהתלהבות.
זגמייסטר ושותפתו המעצבת ג'סיקה וולש, לא מפחדים מהעיסוק הלא פופולרי הזה. צמד המעצבים, הנחשבים לדבר הכי קרוב לכוכבי רוק שיש לעולם העיצוב הגרפי להציע, ביקרו בארץ לרגל השקת תערוכת הרטרוספקטיבה שלהם במוזיאון העיצוב בחולון בניצוחה של האוצרת הראשית מיה דבש. "כשיופי הוא חלק מהמשוואה" מסכם סגמייסטר, "המוצר פשוט נהיה טוב יותר". ואכן, התערוכה החדשה שנפתחה היא מוצר יפה להפליא, מעין מגרש משחקים ענקי, צבעוני ומפתיע, מלא, בין השאר, בדימויים תלת ממדיים מענגים הלקוחים מעבודותיהם של הצמד - בחירה שונה וחדשה עבור המוזיאון, שבעבר כמעט ולא עסק בתחום התקשורת החזותית.
ג'סיקה וולש וסטפן זגמייסטר חיים ויוצרים כיום בניו יורק. הוא יליד אוסטריה בוגר האוניברסיטה לאמנות שימושית בווינה ומכון פראט הניו יורקי ונחשב לאחד המעצבים החשובים בעולם, כאשר מאחוריו, בין השאר, עבודה לצדו של המעצב האגדי המנוח טיבור קלמן וכן, עבודות עבור מוזיקאים רבים כגון הרולינג סטונס, לו ריד, אירוסמית' ודיוויד ביירן, עליהן היה מועמד בארבעה פרסי גראמי. בשנת 2012 חבר זגמייסטר לג'סיקה וולש, מעצבת צעירה (אז רק בת 25) בוגרת בית הספר לעיצוב של רוד איילנד שכבר הספיקה לעבוד עם שמות גדולים כגון ליוויס, ג'יי זי והניו יורק טיימס - וביחד הם פתחו סטודיו משותף. השניים ידועים בעבודתם המסחרית אך גם ביצירותיהם האישיות והניסיוניות יותר, כאשר הם לעתים קרובות משמשים גם ככוח המניע מאחורי היצירה אבל גם ככוכביה הראשיים. עד כדי כך, שאחת העבודות המוצגות בתערוכה - וגם באופן קבע באתר הבית של הסטודיו - היא מצלמת רשת שמציעה מבט של 24/7 אל הסטודיו עצמו.
"לעתים קרובות אנחנו מתבקשים לסכם את עבודתנו. ובכן, אנחנו עוסקים בתקשורת חזותית. התפקיד שלנו הוא להסתכל על הרבה מידע ולזקק אותו. לפי תחושתנו, הרבה מהעבודה שיש כרגע בתחום התקשורת החזותית נראה כאילו היא עוצבה על-ידי מכונה" אומר זגמייסטר. "עברו מאה שנים מאז כניסתן של המכונות לעולם העיצוב, והמצב נהיה משעמם במידה בלתי ניתנת לתיאור. אנחנו רוצים ליצור עיצוב שנראה כאילו נוצר על ידי בני אנוש ומדבר אל בני אנוש", הוא מוסיף. "אנחנו רוצים לגרום לצופה לחוש רגש כלשהו באמצעות יופי" אומרת וולש.
החיפוש אחר היופי אינו חריג בנוף עבודותיהם של צמד המעצבים, שכנראה נהנה לקחת רעיונות נדושים, לפרק אותם לגורמים ולהפוך אותם למגניבים ורלוונטיים תוך שימוש בטכניקות מעולם התקשורת החזותית לשם המחשה. כך למשל, סרטו התיעודי של זגמייסטר "הסרט השמח" (The Happy Film), שחלקים ממנו מוקרנים בתערוכה עצמה, מתעד את המעצב בחיפושו אחר תחושות אושר ואהבה. אחד הניסיונות לכמת תחושות מהסוג הזה באופן חזותי ממוקם כבר בכניסה לקומה השנייה של התערוכה - עשרה מכלים ענקיים ממוספרים ממולאים מסטיקים צהובים עגולים. כל מבקר אמור לקחת מסטיק מהמכל עליו רשום המספר שמייצג את רמת האושר שלו באותו יום. בסוף הניסוי, כך מובטח, נדע את רמת האושר של הישראלים - לפחות בעת ביקורם בתערוכה - לפי כמות המסטיקים שנלקחו מהמכונות.
אתם מדברים על רגש ועל יופי, אבל המושגים האלה נורא סובייקטיביים
"מה זה רגש? כאשר משהו מתעורר עמוק בפנים" עונה וולש. "לדעתנו יופי יכול לעורר מגוון סוגים של רגש. חוץ מזה, גילינו שאנשים גם מסוגלים באופן יחסית אינסטינקטיבי להרגיש כשמשהו אינו יפה באדריכלות, בעיצוב ובאמנות".
"אנחנו חושבים," מוסיף זגמייסטר, "שרוב הדברים המכוערים בעולם הם לא כאלה כי מישהו עיצב אותם ככה בכוונה, הם מכוערים כי למישהו פשוט לא היה אכפת. תראו למשל את העיר חולון. האדריכלות כאן בינונית. זה לא שניסו להשיג כיעור, אלא פשוט עיצבו מתוך מחשבה פונקציונלית בלבד. כאשר מתרכזים אך ורק בפונקציה, מתקבלת יצירה שאין בה עניין לציבור הרי בתרבות האנושית יש מושג מסוים לגבי מהו יופי, ישנה הסכמה כללית בציבור לגבי מה נכנס תחת הקטגוריה הזו" הוא אומר. "'היופי הוא בעיני המתבונן' זו האמירה הכי גרועה שקרתה לאנושות. זה בסך הכל ציטוט מספר מהמאה ה-19, וזה פשוט לא נכון. אנשים יודעים לזהות יופי, והם נמשכים לגריד באופן לא מודע".
איך העבודה בסטודיו שלכם מתנהלת?
"בסופו של דבר, העבודה מתחלקת לכיוונים רבים בו-זמנית, בעיקר כי אנחנו משתעממים ורוצים לנסות משהו חדש, וגם בגלל שלא משנה לנו אם נקודת המבט היא מסחרית, אמנותית-תרבותית או אישית. אנחנו נעים בין נקודות המבט האלה ללא הרף. החלוקה הזאת לתחומים מיותרת בעינינו, הרי החיים לא באמת נחלקים לתחומים האלה, הכל מתערבב - אנשים יכולים, למשל, ללכת לבקר במוזיאון, להיכנס לחנות המתנות ולהתקשר לחבר בזמן שהם עומדים בתור - אין הפרדה ולכן, אנחנו לא רואים למה כיוצרים עלינו ליצור הפרדה מלאכותית בין תחומי החיים השונים.
מה העבודה האהובה עליכם מבין העבודות שעיצבתם?
"אני אוהב ליצור עבודות שמענגות את הקהל, שמניעות אותו," מגלה זגמייסטר. "למשל התערוכה שלנו, The Happy Show, השפיעה על אנשים רבים, קיבלנו עליה המון תגובות. אנשים כתבו לנו שהם עזבו את החיים המשעממים שלהם ונסעו לחיות בפריז, או שהם סיפרו למישהו שהם אוהבים אותו, והכל בזכות הביקור שלהם בתערוכה שלנו. זה כל כך מספק בעיני".
"קשה לי לבחור רק אחת", אומרת ג'סיקה. "אני מאוד גאה בפרויקטים העצמאיים שיזמנו - סיכות לא יצילו את העולם (פרויקט בו עיצבו השניים סיכות מחאה נגד דונלד טראמפ), 40 ימים של דייטינג (תיעוד של 40 ימים במהלכם יצאה ג'סיקה לדייטים עם ידידה הטוב טימותי גודמן) וכמובן התערוכה השמחה".
"שנינו למדנו בבית ספר לעיצוב," מסבירזסגמייסטר, "וגילינו שהעולם הזה של עיצוב גרפי או תקשורת חזותית, הוא בעצם שפה. ראינו שאפשר ללמוד את השפה הזאת ולדבר בה אך ורק בסביבה מסחרית, ובאמת זה מה שרוב משרדי העיצוב בעולם עושים. לעומתם, אנחנו משתמשים בשפה הזאת כדי לדבר על הדאגות האישיות שלנו. אפילו שאלות בסיסיות כמו 'איך אני מרגיש היום?'. מבחינתנו, אם אפשר לכתוב על זה רומן או לצלם את זה, אפשר לדבר על זה באמצעות עיצוב גרפי. זה מה שאנחנו מנסים לעשות. גילינו שזו שפה בעלת כוח רב, אפשר לעשות בה שימוש אישי בדיוק באותה מידה בה ניתן למכור בעזרתה מיץ תפוזים."
אתם עובדים הרבה גם בתחום המסחרי. איך מעצב גרפי יכול ליישב בין עמדתו האישית לעבודתו?
"יש לא מעט לקוחות שאנחנו פשוט אומרים להם 'מצטערים, זה לא מתאים לנו'," עונה זגמייסטר. "אז אולי לא מכרנו הרבה מיץ תפוזים, למשל, אבל מכרנו לא מעט מיץ מנגו. למעשה, ייתכן שאנחנו שני האנשים שמכרו הכי הרבה מיץ מנגו בעולם!" הוא צוחק. "אני חושב," הוא מוסיף ברצינות, "שפרסום קיבל שם רע כי אנשים מרגישים שמשקרים להם. אנשים שאוהבים חתולים מפרסמים מזון לכלבים. אצלנו זה לא ככה - לג'סיקה יש כלב, אז אנחנו מפרסמים מזון לכלבים. אנחנו לא מפרסמים מוצרים שאנחנו לא מאמינים בהם. אם אנחנו אוהבים את המוצר אז אנחנו פשוט לא צריכים לשקר, זה מקל מאוד על העבודה שלנו".
בעולם של עבודה עבור לקוחות ודדליינים בלתי פוסקים, איך שומרים על היצירתיות, השמחה והרלוונטיות בעיצוב?
"מדי שבע שנים אני יוצא לשבתון", אומר זגמייסטר. "אמנם אני נוטה לעבוד בשבתון שלי, אבל רק על פרויקטים שאני יוזם בעצמי - לא על פרויקטים חיצוניים, ולא על עבודות בהתנדבות. הייתי אומר שאני בהחלט יותר רגוע ושמח כשאני לוקח שבתון. בשנה שעברה יצאתי לשבתון השלישי שלי.
אני יכול לומר בלי צל של ספק שללא ההפסקות הללו, הייתי היום אדם פחות שמח ומעצב פחות טוב. הרבה מהפרויקטים שאתם רואים כאן בתערוכה פשוט לא היו רואים אור יום. חוץ מזה, האושר שלי מגיע משלושה מקומות עיקריים - הראשון הוא מערכות היחסים שלי עם בני משפחה, חברים ומכרים. השני הוא העבודה שלי, והשלישי הוא ההזדמנות להיות מעורב מדי פעם במשהו יותר גדול ממני".
ג'סיקה, מתי תצאי את לשבתון?
"כמעט יצאתי בשנה שעברה, אבל בסוף ויתרתי על הרעיון. בכל זאת אני גרה בניו יורק וצריכה לשלם משכנתא," היא צוחקת. "בזמנו העברתי שיחת טד על חשיבות השבתון" מוסיף זגמייסטר. "מהפידבק שקיבלתי ראיתי שכולם יכולים לעשות את זה - עשירים, עניים, בעלי משפחות, רווקים, בעלי חברות גדולות או קטנות. כל עוד יש לכם תכנית, אפשר לקחת שבתון. רק צריך לתכנן היטב. כן, זה מפחיד - כולם חושבים, 'האם תהיה לי עבודה כשאחזור?' - אבל בסופו של דבר הפחדים האלה לא באמת מבוססים".
אז זאת השורה התחתונה: שבתון הוא הדרך לאושר?
"תראי," הוא אומר, "חקרתי את הנושא. דיברתי עם עשרות אנשים שלקחו שנת שבתון, ועם עשרות אנשים שעושים מדיטציה. שאלתי אותם, 'האם זה הפך אותך לאדם שמח יותר?' כמובן שאנשי המדיטציה השיבו בחיוב, אבל הדרך בה עשו את זה פשוט לא הייתה אמינה לעומת אלה שלקחו שבתון וחזרו עם עיניים בורקות רק מעצם המחשבה על זה. אפשר היה להרגיש את ההשפעה שהייתה לשבתון על חייהם".
זגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה, תוצג עד ה-20 באוקטובר, מוזיאון העיצוב חולון
