פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פסיפס ישראלי: האספנים הגדולים של חפצים מקום המדינה

      חמישה אספנים מרחבי הארץ שנולדו יחד עם המדינה פתחו לנו את דלת ביתם וחשפו בפנינו את אוצרותיהם הגדולים. מכלי בית, צעצועים דרך ציוד צבאי ועד סמלים, המשקפים את הדרך הארוכה שעשתה הגברת שחוגגת 70 שנה

      אוספים מקום המדינה של משה אייזן (לירון מולדובן )
      אוסף המונה כ- 500 עששיות מקשט את קירות ביתו של האספן משה אייזן (צילום: לירון מולדובן)

      מדינת ישראל חוגגת 70. אמנם צעירה ביחס למדינות אחרות אך עם רצף אירועים שלא היה מבייש מדינה בת 700 שנה. יום הולדת 70 הוא עיתוי מושלם להתרפק על העבר בנוסטלגיה ולהיזכר בצעדיה הראשונים של המדינה. עבור משימה זאת, ביקרנו בבתיהם של חמישה אספנים שעבורם שימור זיכרונות המולדת הוא בגדר מפעל חיים. דרך הפריטים והחפצים שאספו באדיקות לאורך השנים, מספרים האספנים את סיפור הולדתה והתבגרותה של המדינה. סיפור הכולל את מלחמותיה, חגיה, הווייתה הביטחונית ותרבות הפנאי שאפיינה אותה.

      בזמן שסביבות מגורים טיפוסיות מתהדרות כיום בסגנונות עיצוב מודרניים שהתפתחו מעבר לים, בתיהם של חמשת האספנים מדיפים ניחוחות מקומיים בצבעי כחול- לבן. כלי בית, צעצועים, ציוד צבאי וסמלים של המדינה, הם רק קצה המזלג בפסיפס הישראלי שמרכיבים אוספיהם. שבעה עשורים חלפו מיום שנוסדה והיום, ישראל היא "גברת" ותיקה ולמודת ניסיון. הנה חלק מן הפריטים שצברה במהלך שנותיה, כפי שהם משתקפים בבתיהם של הזוכרים לה חסד נעורים.

      שלום צבר, 67, ירושלים

      עם שם מחייב ועבודה באוניברסיטה העברית כמרצה לתולדות האמנות ופולקלור יהודי, עבור שלום צבר, הדרך לאספנות הייתה סלולה. כמעט כל החפצים והפריטים שברשותו נאספו לצרכי מחקר. "האוסף הראשון שלי שראשיתו בשנות ה-90 המוקדמות הוא אוסף 'שנות טובות' ששימשו כבסיס למאמר חלוצי בנושא, ומשם זה הלך התפתח", הוא מסביר. "התחלתי לאסוף קישוטים ופריטים של חגים כי הבנתי כמה חשוב לשמור ולתעד אותם. מלבד החשיבות למחקר אני גם אוהב את הגרפיקה, העיצוב והמסרים".

      ברבות השנים הפכה דירתו של צבר השוכנת בירושלים לבית עבור אלפי פריטים בני חלוף, מה שהפך אותו באופן רשמי לאספן אפמרה. "אפמרה זה תחום שמתייחס לדברים שנוצרו באופן חד פעמי ואין כוונה לשמור אותם, כדוגמת כרטיסי ברכה, פוסטרים, הזמנות, קישוטי נייר וכדומה". על אף זמניותם, יכולתם של הפריטים לספר את סיפורה של ישראל בראשית שנותיה, לא נופלת משרידים אחרים. כך למשל, שרשרת דגלים ששימשה כקישוט לחגיגות יום העצמאות בראשית שנות ה-70, מנציחה את מעמדו של צה"ל באותם ימים. דמויות של חיילים ואלמנטים צבאיים מככבים גם על אוסף הגלויות של צבר, לצד מנהיגי המדינה וסמלים לאומיים עם מסרים פטריוטיים.

      לצד פריטי אפמרה, בולט בהיקפו אוסף החנוכיות של צבר, המונה כמעט 700 חנוכיות שונות. "גם זה התחיל כמושא למחקר", הוא צוחק. "אני כותב הרבה על יודאיקה של פעם וכחלק מכך חקרתי את תולדות המנורה. התחלתי לאסוף בתחילת שנות ה-90 ומאז אני שם דגש דווקא על חנוכיות תעשייתיות, שלא בהכרח התרשמו מהם בזמנו או שנעשו בידי אמנים ידועים. מלבד העיצוב המרהיב, הן משקפות הרבה מהמסרים ו"הגיבורים" מתקופת קום המדינה והלאה". דוגמה לאותם גיבורים משתקפת היטב בחנוכייה בעיצוב מיליטריסטי משנות ה-60. "בתקופה ההיא היה מקובל להעניק לקצין שפורש מצה"ל חנוכייה עשויה מתרמילי כדורים או מקת הרובה שלו, ועליה מספר אישי ותג היחידה".

      חנוכייה נוספת, שאף כיכבה לפני שנה בתערוכה על תולדות המנורה במוזיאון הוותיקן, היא חנוכייה בעיצוב של כתר מלכות עליו חרוטים סמל המדינה וסמל של צה"ל. "החנוכייה יוצרה מיד אחרי קום המדינה וזו אחת מהפעמים הראשונות שסמל המדינה הופיע כסמל ייצוגי", מסביר צבר. "העיצוב הוא בהשראת ארון קודש בבית הכנסת והמשמעות של סמל ישראל וצה"ל כחלק מכתר המלכות מעבירה מסר ציוני ברור".

      משה אייזן, 71, קיבוץ גבעת ברנר

      "אני אוהב להיזכר בימים עברו", פותח משה אייזן את הריאיון בנימה נוסטלגית. "היתה אז התייחסות רצינית לכל הנושא של עיצוב מוצר ואסתטיקה". כמי שבא מתחום האמנות, בימים אלה הוא מבטא את תפיסתו האסתטית דרך צעצועים שהוא יוצר תחת המותג "אייזן של צעצוע". במשך שנים רבות היה נגר וכשיצא לפנסיה החליט לממש את עצמו בתחום צעצועי העץ. " בצעצועים שלי יש קריצה לעבר", הוא מסביר, "והם מבוססים על הזיכרון שלי בתור ילד". תחושת הנוסטלגיה שמלווה את אייזן בעשורים האחרונים הובילה אותו גם לשיפוץ ושחזור פריטי וינטג' ובעיקר לאגירת אוספים. בין אלה אפשר למצוא אוסף מפואר שמונה כ-500 עששיות, אוסף של כ-300 משמנות ומבחר כלי מטבח עם טעם של פעם.

      אוסף העששיות המרשים של אייזן החל את דרכו לפני יותר מ-30 שנים. "רובן הגדול תוצרת הארץ והן מגיעות אלי דרך אנשים שיודעים על האוסף. בגלל נטייתי לפרפקציוניזם, אני בדרך כלל מתקן ומשחזר אותן לפני שתולה לתצוגה". אחוז ניכר מהאוסף כולל עששיות שיוצרו בתקופת קום המדינה, אז שימשה העששית בעיקר כתאורת חירום. "היו המון הפסקות חשמל", נזכר אייזן, "ואני הייתי האחראי במשפחה להדליק את העששית בעת הצורך. אין לי סיבה קונקרטית בגינה התחלתי לאסוף דווקא עששיות, אני מניח שזה קשור בתחושת החמימות שזכורה לי מהן". העששית הייחודית ביותר באוסף לטענתו, יוצרה בשנות ה-30 ושימשה כרמזור רכבת. "בימים ההם הקטר לא נסע לפני שהסדרן סימן לו ירוק בעזרת העששית. זו חתיכת היסטוריה".

      גם את מאות המשמנות שברשותו אוסף אייזן מזה שלושה עשורים. "אני נדהם מכך שמדובר בכלים שבסך הכל שימשו להשפרצת שמן ובכל זאת השקיעו כל כך הרבה בעיצוב שלהם. הן מזכירות לי מנורות של עלאדין". מרבית המשמנות באוסף השתייכו בעבר לבעלי מקצוע כמו נגרים, חייטים ומכונאים, אך למשמנת אחת יש סיפור מעניין במיוחד. "קיבלתי אותה לפני שנים מחבר שסיפר שהיא שימשה בתקופת המנדט הבריטי לשימון גלגליה של רכבת העמק, שחיברה בין חיפה ודמשק".

      לצד המשמנות והעששיות שמנציחות את עברה הקולקטיבי של ישראל בראשית דרכה, אוסף אייזן גם חפצים שמזכירים לו חוויות ילדות משפחתיות. פתיליות, פרימוסים, סיפולוקסים, קומקומים, טוסטרים וסיר הפלא של אמו, הם רק חלק מאוסף כלי מטבח שהוא שומר עד היום. "אמא שלי היתה הטבחית של הקיבוץ ואלופה בבישול ואפייה. אלה זיכרונות שאני מביט אליהם לאחור בגעגוע".

      דני כרם, 71, קרית מוצקין

      כמו בחייו המקצועיים, כך גם באוספיו של דני כרם, מילות המפתח הן צבא וביטחון. בימים אלה הוא פנסיונר אבל מאז שזוכר את עצמו נמשך לתחום הביטחון וסביבו גם בנה קריירה כחבלן במשטרה. "אני חי את העולם הזה מאז שאני מכיר את עצמי וזה בא לידי ביטוי באוספים. אפשר לקרוא לזה פטריוטיות, אבל אני בעיקר מתעניין במורשת ובהיסטוריה של המדינה שלי". כרם מחלק את אוספיו (הכוללים רק חפצים מישראל) לשלוש תקופות מרכזיות: מלחמת העולם ה-1, מלחמת העולם ה-2 ותקופת מלחמת העצמאות. "המוצגים הולכים ומתמעטים כי מי שנלחם אז כבר מבוגר היום, זה עולם הולך ונעלם. זו אחת הסיבות שאני כך כך מתעניין בנושא".

      את סלון ביתו של כרם בקרית מוצקין, ממלא מגוון עצום של ציוד צבאי. מתקופת מלחמת העולם ה-1 אפשר למצוא כאן כובעים וכידונים של חיילים אוסטרלים שלחמו בקרב על באר שבע בשנת 1917. שרידים נוספים מאותה מלחמה הם תרמילי פגזים מעוטרים, או כפי שנהוג לכנותם "אמנות שוחות". "לחיילים היה משעמם בזמן ששהו ימים ארוכים בשוחות", הוא מסביר, "אז הם יצרו אמנות ממה שיש".
      בתקופת מלחמת העולם ה-2 היה נתון היישוב היהודי לשליטתם של הבריטים ולכן, האוסף מאותן השנים כולל בעיקר רכוש של המשטרה הבריטית, כמו אזיקים ישנים, אלות, מצפנים וכידונים. "כשהבריטים עזבו את הארץ הם השאירו המון ציוד מאחור, היו מחסנים שלמים" כרם מספר. "צה"ל השתלט על הציוד והשתמש בו במלחמת העצמאות". שלל מאותה תקופה בולט על קירות הבית בדמותם של כובעי פלדה, חגורות תחמושת, פנסים צבאיים, מכשירי קשר ישנים, טלפוני שדה, מדים ואפילו אלונקה. "כמובן שהיה גם ציוד שיוצר בארץ, כמו למשל מטפה כיבוי אש משנות ה-40 שהשתמשו בו במלחמה. אני אוסף בנוסף כומתות וכובעים צבאיים שביניהם הכובע הראשון שעשו בו שימוש בצה"ל".

      בשנים האחרונות הרחיב כרם את האוסף והחל לאסוף צעצועים ודגמים של כלי תחבורה צבאיים, כמו גם חיילי בדיל. "בקרוב לא יהיו כאלה בכלל, כי בדיל הוא חומר רעיל שכבר אסור לייצר". לצד חיילי הבדיל שיוצרו מעבר לים, בולטים צעצועים תוצרת הארץ שמתעדים את ההווי הביטחוני של ישראל בראשית שנותיה, וביניהם דגמי רכבים של צה"ל והמשטרה שיוצרו בשנות ה-50 על ידי חברת "גמדא".

      מיכאל לוריא, 70, כורזים

      מלבד היותו אספן אדוק, לוריא הוא ביולוג במקצועו ובמשך 33 שנים עבד במשרד החקלאות כבוטינקאי. "לפני כמעט 40 שנה התחלתי לעסוק בנושא של מרעה והסתובבתי המון ביישובי הגליל שהפגישו אותי עם תרבות מיעוטים מסורתית ומרתקת". את העניין שגילה באותה תרבות תיעל לוריא לאיסוף ומשם הדרך להקמת מוזיאון הייתה קצרה. כיום, הוא שותף במרכז האנתרופולוגיה והפולקלור "אוצרות בחומה" השוכן בעכו ומציג אלפי חפצים המשקפים את הווי החיים הגלילי ב-150 השנים האחרונות.

      באחד מאגפי המוזיאון מוצגת תערוכה קבועה בשם "בוידעם", הכוללת בין השאר, אוספים נוסטלגיים מעולם הילד. "ילדות היא תחום שמאוד מדבר לאנשים", מסביר לוריא, "המבקרים שמגיעים למוזיאון רואים דברים שהוריהם או סביהם זרקו מזמן, הם נזכרים בילדות ונשפכים מעונג". בין אינספור החפצים במוזיאון, שחלקם עשו את דרכם אל ביתו של האספן בכורזים, אפשר למצוא מבחר משחקי קופסה ושולחן, ציוד בית-ספר, ספרי ילדים, קופות חיסכון, צעצועים שונים ושלל אוצרות נוספים שהיו חלק מחייו של הילד הישראלי טרום עידן המחשב והסמרטפון.

      "בזמנו, הרבה מהמשחקים שיוצרו בארץ היו פדגוגיים ותפקידם היה להנחיל בילדים ערכים שונים", נזכר לוריא ונותן כדוגמה משחקי קלפים כמו "למך", "הספרן" ו"קיבוץ גלויות" שמטרתם הייתה להשלים זוגות או רביעיות מקלפי סופרים ויצירותיהם, דמויות מעדות שונות וכדומה. גם לקופות החיסכון היה תפקיד חשוב בחינוך של הקטנטנים והם עודדו ילדים לחסוך פרוטה לפרוטה כבר מגיל צעיר. "בתחילת שנות ה-60 החלו הבנקים לחלק קופות חיסכון וכשהן התמלאו הילדים היו מגיעים להפקיד את הכסף בבנק, כשאת המעקב ניהל הבנקאי בפנקס. מלבד הערך החינוכי היה מקבל כל ילד פרס באותה הזדמנות".

      השנים שאחרי קום המדינה כללו תקופת צנע שהובילה למדיניות צמצום הייבוא מחו"ל ולכן, מוצרים רבים יוצרו בארץ וכך גם צעצועים. דוגמאות רבות מקשטות את סלון ביתו של לוריא וביניהן בולט דגם מיניאטורי של מטבח וכלי מטבח תואמים בעבודת יד. לצדם, ניצב בגאון אחד מהצעצועים הפופולריים באותם ימים, הלוא הוא ברווז הגומי של "מאייר" (מפעל לייצור בובות גומי שפעל בארץ בשנות ה-50-60). משחק נוסף מעולם החי הוא סוס על מקל, אותו נהגו הילדים למקם בין רגליהם ולרכוב אל האופק. "אז לא היו צעצועים עם צפצפות ומנורות, אז אלה הדברים ששיחקנו בהם", חותם האספן בחיוך נוסטלגי.

      ע. דגני, 70, אספן מקיבוץ בצפון

      אחרי שלושה עשורים כמנהל תחום המים של הקיבוץ, צלל דגני לפני שנתיים אל מימיה המתוקים של הפנסיה וכיום, הוא עוסק בחקלאות ועובד על רעיון חדש של תמרים ללא חרצנים. לצד היכולת לחדשנות, נטיית לבו נתונה דווקא לעבר והוא אוגר ושומר אוספים מאז שהוא זוכר את עצמו. "איסוף זה כמו יצר, עם האוכל בא התיאבון וזה רעב שקשה להשביע. כמובן שעם הגיל, כמו שאר היצרים, גם הוא פוחת", דגני צוחק. שלל אוספיו שראשיתם בילדותו, פזורים היום בחדר שיועד לטובת התחביב הוותיק.

      אחד מהאוספים הדומיננטיים בחלל הוא אוסף חרבות וסכינים ביניהם, סכינים טטריות שמקורן בכפר צ'רקסי ברמת הגולן ומשמאלן סכין ארוכה עם רזומה היסטורי מרשים במיוחד. "הפלאחים בעמק החולה השתמשו בסכין הזו לחיתוך קני סוף שמהם יצרו מחצלות", דגני מסביר. פריט נוסף שנמצא ברשותו וקשור באותו אזור הוא עוגן כבד משקל מתחילת שנות ה-50. "זהו עוגן של אחת הרפסודות ששימשו במבצע ייבוש אגם החולה. ראיתי אותו פעם אצל חבר בגינה ולבקשתי הוא נתן לי אותו".

      עדויות נוספות להיסטוריה קולקטיבית השתמרו דרך אוסף מחזיקי המפתחות שפרוש על קיר החדר. מבין מעטה הפלסטיק ניבטים פניהם של מנהיגים כמו לוי אשכול, יצחק רבין ואריק שרון ולצדם מחזיקי מפתחות של בתי עסק וגופים שונים, ששימשו בין היתר כפרסומת. מימין לאוסף הססגוני, תלוי אוסף מפתחות שדגני אוסף מזה עשרות שנים. "לא לכולם יש מקום על הקיר אז כאן זה רק המפתחות הנבחרים. יש לי קשר סנטימנטלי לחלקם ובעיקר למפתחות הגנבים", הוא מתוודה בחיוך. "קטע של ילדים בקיבוץ של פעם".
      מכיוון שאוסף המפתחות ומחזיקיהם אינו שלם ללא מנעולים, גם אותם אגר האספן במהלך השנים. על אף שאינו זוכר במדויק את מקורו של כל אחד מהמנעולים באוסף, בין שלל אמצעי הנעילה המתכתיים מככב אחד שהוא קשור אליו במיוחד. "כשאני ואשתי התחתנו, חברים מהקיבוץ נתנו לאשתי במתנה מנעול עם שרשרת שמחוברת לכדור ברזל ששוקל משהו כמו 50 קילו. הם רמזו לה שרצוי להשתמש בו כדי שאני לא אברח", דגני מסכם בצחוק משוחרר, מכבה את האור ונועל אחריו את הדלת.