מי שאיבד מישהו קרוב ללבו יבין את הבעיה הבאה: אדם הולך לעולמו, ועל שאריו מוטלת המשימה הקשה של מיון החפצים שאסף במשך כל חייו. מה שפעם היה חסר חשיבות נטען כעת בסנטימנטליות ורגש שאינם תמיד מוצדקים: פריטים בנאליים להפליא הופכים פתאום לקדושים ויקרי ערך, והלב לא מצליח להביא את עצמו לזרוק את, למשל, אוסף המיניאטורות שסבתא בילתה שנים בטיפוחו, ובחייה נראה לכם פשוט מחריד. העיניים מצטעפות מדמעות וגעגוע, ועוד סוס פורצלן זעיר ניצל מאימת פח האשפה.
הסופרת השבדית מרגרטה מגנוסון מבינה את הבעיה הזו, אתה מתמודדות משפחות רבות שאיבדו את יקיריהן. היא מספרת כי בילתה את ארבעים השנה האחרונות בסידור הבית לקראת מותה, וזה ממש לא מורבידי כמו שזה נשמע: בספרה החדש שכובש את הרשת: "האמנות העדינה של סידור המוות השבדי: איך לשחרר את עצמך ואת משפחתך מחיים שלמים של בלגן" היא מציגה בפנינו את ה-Dostadning (אל תנסו לבטא את זה בבית). הוא מגלגל בתוכו את תרבות השפע שהכריעה אותנו, ואנו פשוט טובעים בחפצים שיום אחד מישהו אחר ייאלץ לזרוק לפח אם אנחנו לא נעשה את זה בעצמנו. מגנוסון, שמגדירה את גילה כ'בין שמונים למאה', מציעה לא לקחת את הזמן כשאפשר לעשות זאת היום.
לקריאה נוספת:
הדברים שאתם חייבים להעיף מהבית לקראת השנה החדשה
קבלו את חמשת הטרנדים שימשיכו איתנו עוד שנה
הרעיון של סידור מוות אולי נשמע קצת מורבידי, אבל האמת היא שהוא קשור יותר בחיים מאשר במוות: מעבר על פני הזיכרונות האישיים שלנו ושחרור מה שלא נחוץ לנו. הדגש הוא לא להוות נטל על מי שיוותר אחר מותנו: בני זוג, צאצאים וחברים. ההתמודדות עם המוות קשה מספיק, והוא הופך את אקט זריקת החפצים לקשה מאוד מבחינה נפשית.
"התהליך מאוד אמוציונלי," מסבירה גלי קורבר, מסדרת בתים ישראלית מצוות המכשפות. "הייתה לי לקוחה שהייתה צריכה לסדר את החפצים שצברה במשך כל חייה לקראת המעבר לדיור המוגן. בבית שלה נצברו הררי חפצים, וזה היה מאוד לא פשוט: היו שם ארונות שלמים של טטריס, אריזות סגורות, מתנות שעדיין היו ארוזות בעטיפות שלהן, רקמות שהיא רקמה בצעירותה ועוד המון חפצים שנעו על הסקאלה בין הסנטימנטלי להיסטורי לסתם משהו שנקנה פעם מתוך מחשבה שיום אחד ייעשה בו שימוש. זה היה לא היה דומה לסידור בית בשלב מוקדם יותר של החיים, גם מבחינה רגשית וגם מבחינת כמויות החפצים. מדובר במיון של חיים שלמים."
הבלגן הזה הוא סממן מובהק של תרבות המערב: בעוד דור הבייבי בומרז מזדקן, מתברר שצאצאיו החלו להפנים את תרבות המינימליזם וכלל לא מעוניינים ברוב המכריע של החפצים שנצברו. אם פעם ירושה כללה מספר מוגבל של חפצים טובים שנשמרו למשך תקופה ארוכה, היום הכמות גדלה. גם התרבות והאופנה השתנו: הדורות הצעירים יותר תופשים חפצים כאובייקטים זמניים ומתכלים. ריהוט העץ הכהה, הפורצלן, החרסינה, הכסף והקריסטלים שהיו סמלי סטטוס באמצע המאה נתפשים כיום כמיושנים. אם במדינה כמו בריטניה, שנתברכה בתרבות מפותחת של עתיקות, אפשר להתמודד עם המצב באמצעות מכירות פומביות ושווקי פשפשים, הרי שבארצות הברית התפתחה תעשייה שלמה שכל עניינה הוא פתרונות מעבר עבור קשישים, וחברות האחסון הפרטי רואות גידול מוערך של כ-3.5% מדי שנה, על פי הניו יורק טיימס.
"בישראל," אומרת גלי, "יש לנו חיבור בין תרבות שפע מערבית של הרבה שופוני, למנטליות מאוד יהודית של שואה. זה אומר שמחד, אנחנו קונים הרבה דברים ותמיד רוצים להתחדש ב'דבר הבא', ומאידך אנחנו מאוד נקשרים לחפצים שלנו ואף פעם לא זורקים כלום. לא רק שיש לבעיה הזו השלכות על החיים של ילדינו לאחר מותנו, יש לה השלכות גם לגבי חיינו כאן ועכשיו - חיים מבולגנים ועמוסים בחפצים גורמים לתחושות תסכול קשות, למריבות עם בני הזוג ועם הילדים, וכמובן גם לנזק סביבתי לא קטן. אין ספק שסידור הבית מקל על החיים שלנו והופך אותם לנעימים בהרבה, ובשביל זה ממש לא צריך לחכות לגיל מבוגר."
אכן, את סידור המוות ניתן להתחיל בכל זמן, ולא רק כאשר אנחנו חוששים מסופנו הקרב ובא: מגנוסון ממליצה להתחיל במלאכה כבר בגיל שישים וחמש, אבל מסכימה שאף פעם לא מוקדם מדי להתחיל. הרעיון של המוות והחפצים שהולכים לחיות גם אחרינו נותן פרספקטיבה שונה לחלוטין ומסייע לנו להחליט למה אנחנו באמת זקוקים ואילו חפצים מכבידים עלינו ללא סיבה.
מגנוסון מציעה כמה טיפים למי שמעוניין לעסוק בסידור מוות: הראשון הוא לשתף אחרים. "אם תדברו על זה," היא כותבת, "זה יקרה." הטיפ השני הוא לא לפחד מסידור המוות: "הסיפור כאן אינו המוות, אלא החיים, הזיכרונות הטובים והרעים. את הטובים שומרים, ואת הרעים מוחקים." שמרו לעצמכם קופסה פרטית, עם דברים שנועדו רק עבורכם - כתבו עליה הוראות לזרוק את תכולתה בבוא העת. לבסוף, מזכירה מגנוסון שעלינו לתגמל את עצמנו על המאמץ באמצעות חוויה נעימה: ארוחה טובה או יציאה לסרט שווים הרבה יותר מצבירת חפצים.
