הוא נחשב לפיליפ סטארק של עולם התאורה. כל מי שעוסק בעיצוב, אספן או חובב הז'אנר מכיר לפחות את מנורת הקמפרי שהוא עיצב ב-2002 והפכה לשם דבר ברחבי העולם. בימים אלה הוא מציין 50 שנות קריירה משגשגת ואף משיק אולם תצוגה חדש בברזיל. עבודותיו מככבות בבתי אספנים, מוזיאונים וגלריות נחשבות ברחבי העולם. ואם עדיין אינכם יודעים במי מדובר - תכירו את מעצב התאורה המפורסם ביותר בעולם - אינגו מאורר. לכנות את אינגו מעצב, אולי ימעיט מכישוריו כייוון שלמעשה מדובר בפסל, אמן, וירטואוז שיוצר יצירות מפתיעות באור. הוא נולד וגדל ברייכנאו - אי קטן בדרום גרמניה ובבגרותו עבר למינכן. את דרכו היצירתית החל כמעצב גרפי ומהר מאד הבין שהוא שייך לעולם התאורה. אחרי מספר שנים של מגורים בניו יורק אינגו שב למינכן ושם, פתח את הסטודיו שנקרא על שמו.
ב-1966 עת אינגו פתח את הסטודיו שלו במינכן, הוא גם עיצב את המנורה שעשתה לו את הסיפתח ןהפריצה הגדולה שאחראית להתפתחות היצירתית שלו. מנורת שולחן הנקראת Bulb (נורת ליבון) שהפכה עד מהרה לחלק מהאוסף הקבוע של המומה - המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. אחריה הגיעו עוד כמה גופי תאורה שהפכו לאייקונים כמו Lucellino - שעוצבה ב-1992 ומנורת בקבוקי הקמפרי ב-2002. קו המוצרים והפעילות של אינגו משתרע על פני יישומים שונים הכוללים, תאורה עבור בתי מלון ייחודיים, מגורים פרטיים וחללי מסחר יוקרתיים. רוב הדגמים נעשים בעבודת יד וביניהם שילוב של טכנולוגיות חדישות.
מפתיע ככל שישמע, אינגו ציין לא אחת בראיונות שונים כי בסטודיו שלו אין מהלכים שיווקיים. כשהוא וצוותו ניגשים לייצר גוף תאורה חדש הם אינם חושבים כיצד למכור אותו ומה יחשוב עליו הלקוח. אין התייחסות למגמות או אופנה ובטח שלא מעקב אחרי טרנדים בתחום התאורה. אינגו גם איננו מוביל טרנדים. קוראים לזה אמנות. התחכום הפשוט והפילוסופיה המקורית שמאפיינת כל גוף תאורה לבית היוצר שלו מוטמעים עמוק עמוק בדי אן איי. ובהרבה מהמקרים אפשר למצוא בהם אפילו הומור וטוויסט משעשע. כך לדוגמה, בשבוע העיצוב שנערך במילאנו ב-2013, כשהתערוכה המסחרית Salone del Mobile התרכזה בתאורה, אינגו הציג באולם אותנטי במרכז העיר את "הסעודה האחרונה". מייצג עוצר נשימה הכולל שולחנות ארוכים עם מפות לבנות וצלחות אוכל פיסוליות המרחפות באוויר מעל מקבץ של מזלגות. את הקירות קישטו פרסקאות עם ציורי ישו ו-12 האוונגליסטים מסביבו, באחת הסצנות המפורסמות בברית החדשה. אינגו, לא הציג במופע הזה פריטים חדשים למכירה ולא התיימר להכניס טרנד חדש. הוא נמצא מחוץ למגרש הזה. העבודות שלו הן בגדר של אמנות כאמור. כאן הוא בא לרגש ולהפעים את המבקרים מיכולותיו המקוריות.
באותה תערוכה שנערכה קודם לכן ב-2010, אינגו אף השתמש בעיצוב כפרופגנדה. המעצב המוערך הביע אז את התנגדותו לאיסור של האיחוד האירופי בשימוש נורות הליבון - בשל צריכת אנרגיה מוגברת ומכאן, עוצבה מנורת "קונדום אירו". כשמה, היא מכוסה במעין מעטפת שמזכירה קונדום לבן. המעטפת עשויה סיליקון שאיננו עמיד לחום כשהמנורה דולקת. והוא למעשה מעניק לה תמסורת צבע חמימה ונעימה. סיליקון הוא איננו החומר היחידי והמפתיע שאינגו עושה בו שימוש. בארסנל החומרים אשר בסטודיו שלו אפשר למצוא פריטים ממוחזרים, כלי אוכל, פסלי קרמיקה, פתקיות נייר, קופסאות שימורים ואפילו שפופרות של צבע.
את גופי התאורה של אינגו כאמור, אפשר למצוא במוזיאונים שונים ברחבי העולם ובאוספים המוקדשים לעיצוב ואמנות. חדרי תצוגה גדולים ומקוריים המתפקדים כמו גלריות לכל דבר יש במינכן ובניו יורק ועכשיו גם בסאו פאולו. אינגו שמעריץ את התרבות הברזילאית מצא לנכון לשתף פעולה עם זכיין מקומי שעובד עם הסטודיו הבינלאומי מזה 20 שנה. כל שנותר הוא לקוות שחדר תצוגה מרשים וייחודי מסוג כזה עם שמו של המעצב מתנוסס למעלה, אפשר באותיות מוארות - יפתח גם במחוזותינו הלבנטיניים.
