מוקסם מצמחים שגדלים במקומות מפתיעים
"לפני חמש שנים לערך, הבחנתי בשיח עגבניות שנצמד כטפיל לבניין, בקומה שלישית בשכונת פלורנטין" אומר יהושע קסטיאל - עורך אורח וואלה! בית ועיצוב. "צילמתי אותו מיד. הצילום אמנם לא יצא כל טוב כיוון שזה היה ממרחק, אבל החיידק דבק בי טוב מאד מאז. אני מוקסם מצמחים שגדלים במקומות מפתיעים. כשאני מטייל, אני תר אחריהם בעיניים נוצצות, מרים את הראש כל הזמן למעלה. גם בביקור שלנו בקובה מצאתי כמה צמחים כאלה שהצליחו לשמח אותי כמו למשל דקל וושינגטוניה שמוכיח את כוחו של הטבע כפי שהוא מתעמק בסדק הכביש - זה מחזה יוצא דופן לדעתי".
אהבתו של קסטיאל לצמחייה לא מסתיימת בתיעוד צמחים הגדלים במקומות מפתיעים. במרפסת ביתו שביפו הצופה לים, הוא מגדל בין היתר עשרות צמחי קקטוס ומסביב, מתחת לבית הוא מטפח גם את הגינה העירונית. "השכנים קוראים לגינה שמתחת לבית גני יהושע" - מספרת בתו, דפנה קסטיאל. "חשוב לי שהכל יהיה כאן מטופח וירוק. אני מניח שחשוב גם לשכנים. לא אקח את כל האחריות על עצמי אבל אני בהחלט מעניק לנושא הזה תשומת לב. אנחנו חיים פה, ולא רק בתוך הבית". הוא מוסיף.
שונא חתונות
למשפחת קסטיאל יש כידוע בית עיצוב השוכן ברחוב אלפסי שבתל אביב. בצמוד לו יש גינה מרהיבה עם שני עצים גדולים, שעושה חשק לבלות בה שעות נוספות. רבים מכירים את הגינה היפהפייה הזאת כיוון שהיא משמשת כספוט אטרקטיבי לאירועים ובעיקר לחתונות. "אנסו אותי לערוך אירועים במקום" מעיד קסטיאל. "אני שונא חתונות, אני בעצמי התחתנתי עם ענת בחתונה צנועה במיוחד. לא היה לנו אפילו מניין. כשהרבי ביקש טבעת הורדתי טבעת מהאצבע של אבא שלי כי לא חשבנו בכלל לקנות טבעות. לא היינו בראש הזה בכלל. גם הילדים שלי לא התחתנו. אני די אנטי לקונספט הזה".
אז איך בכל זאת אתה מחזיק במקום אירועים כל כך פופולארי בתל אביב? "לפני שבע שנים התייצבה אצלנו בחצר בחורה שהגיעה מניו יורק. היא התעקשה לערוך פה חתונה לבן שלה. סירבתי בכל תוקף, אבל היא הייתה עקשנית מקצועית. היא רצתה את החצר עם העצים ולא שום דבר אחר. ההתעקשות שלה גרמה לי לשחרר מעט. אפילו הצעתי שנוסיף קצת קישוט בחצר שיהיה חגיגי, אבל היא - סירבה. רק את החצר רצתה. גם שמתאפרים צריך לדעת איך להתאפר ולא להעמיס על הדקורציה הרי - אז הסכמתי. משם הסכר נפרץ. אנחנו לא אולמי "הנוצץ" והלקוחות שבוחרים לשמוח פה יודעים את זה טוב. זאת התמחות אחרת לגמרי ממה שאנחנו עסוקים בו ביום יום. בזכות ענת אשתי, יש לנו תרבות אירוח מאד מפותחת, אלון, הבן שלנו ירש את זה לחלוטין ממנה. היו לנו גם שיתופי פעולה עם המסעדנית והשפית קרן הנדלר-קרמרמן שנפטרה בשנה שעברה והייתה מאסטרית בתחום האירוח".
סובל מדיסלקציה והפרעות קשב
"תמיד חשבתי שאני דביל מוחלט. בחצר הייתי הילד הכי מקובל. אני הייתי מחליט איפה עושים מדורה ועל איזה עץ יטפסו כל החבורה. אבל כשזה הגיע לשיעורי בית ולימודים - הפכתי לאבק. המסגרת היחידה שהתאימה לי והצלחתי להחזיק מעמד - הייתה בית ספר מקצועי, משם מצאתי שאני אוהב את הנגרות ואפילו מצליח בזה. ילד דיסלקט עם הפרעות קשב קשות. באותה תקופה כמובן לא ידעו מזה וממה הילד סובל. לא טיפלו ובכלל לא הייתה הכרה בנושא. היום, המודעות שונה לחלוטין והורים יכולים לסייע לילדים שסובלים מהתופעה".
"לא תמצאי אותי קורא ספרים היום, כי אני פשוט לא יכול, אבל אני מתעדכן באקטואליה, קורא עיתונים ואפילו הצלחתי לקרוא במאמץ (אמנם) - את "קיצור תולדות האנושות" - של יובל נח הררי. נהניתי ממנו מאד, אני זוכר רק קטעים מתוכו הלוואי והייתי מצליח לזכור יותר. למעשה, זה הוכיח לי שיש ז'אנר מסוים שאני כן מסוגל לקרוא, עם הפסקות כמובן. אני לא צופה בסדרות מפוקס למשל, אני בעיקר רואה תכניות דוקומנטריות וזה בהחלט מספיק לי".
חסר סנטימנטים לעבר
"מה שהיה היה. אני לא מתעכב על העבר. בטלפון שלי לא תמצאי הודעות מאתמול. אני מוחק הכל, בלי סנטימנטים ובלי התרפקות על זיכרונות. יתרה מכך, את הגופה שלי אני רוצה שיתרמו למדע - לפני 40 שנה חתמתי על כרטיס אדי, זה היה סנסציוני לאותה תקופה - אבל זה האופי שהיה לי תמיד. זאת לא גחמה שהתפתחה אצלי עם השנים. אני גם לא עולה לקבר של הוריי. מה תיתן לי המצבה?! גם צילומים לא ממש עשו לי את זה אף פעם. אני לא מעוניין לבזבז גרם אחד על העבר. מה שאני לא צריך אני זורק, בלי אוספים בלי זיכרונות. אפילו לא תיעדנו את הילדים שלנו כשהם היו קטנים, אין להם יותר מדי תמונות מהילדות, זה אולי חסר להם. עכשיו, יש לנו נכדה קטנה שאני משוגע עליה - ההורים שלה בטח יצלמו אותה יותר ממה שאני צלמתי את ילדיי. אפילו לא צילמנו מאסטרים של פרטי ריהוט שעיצבנו - אז תביני כמה זה בדמי. כל זה נובע מכך שהעתיד מעניין אותי הרבה יותר ממה שהיה אתמול".
לנשים בחייך יש דווקא הרבה סנטימנטים לעבר. לענת אשתך יש אוסף עצום של כלים ודפנה ידועה כחובבת פריטים מיוחדים שהיא אוספת
"זה נכון. הן כנראה מחפות על מה שחסר אצלי. דפנה אפילו נוברת במכולות ברחוב ומוצאת הרבה אתגר בחפצים נטושים. פעם אחת היא הייתה בדרך לחתונה ותוך כדי נסיעה ראתה משוטים של סירה זרוקים ברחוב. היא עצרה את הרכב העמיסה אותם והגיעה לחתונה כשהם יוצאים מתוך הרכב - זה היה נראה כמו דורבן על גלגלים. היא לא מוותרת על דברים עם פוטנציאל שהיא פוגשת בדרך. כל אחד והאהבות שלו".
אוהב מסעדות וברים על מדרכות
"אני לא מרגיש בנוח במסעדות יוקרתיות. אני לא אוהב את כל הטקס שמצריך ממני ללבוש ז'קט כדי להיכנס למסעדות מסוימות (זה קיים בעיקר בנסיעות שלנו לחו"ל), או כאלה שהשולחנות מכוסים במפות לבנות. פשוט לא טוב לי במקומות האלה. קשה לי ליהנות ממקום גרנדיוזי, זה לא קיים בתרבות שלי. אני בן אדם פשוט בלי כל התפאורה שמסביב". תראה, הקוראים שלנו יקראו את מה שאתה אומר ויחושו פרדוקס. הרי אתה מעצב רהיטים לאנשים שיש להם חשבון בנק מנופח, הבית שלך הוא חתיכת יצירת אמנות, אתה לובש חולצות מכופתרות לעבודה ולא טישרט מהוהה. אז איך כל זה מתיישב עם הסלידה ממסעדות יוקרתיות? "מרתק אותי צורת חיים פשוטה, אולי בגלל הילדות שלי, אני מעדיף לשבת במסעדות וברים שמציעים שולחנות על המדרכות, ליד מכוניות, על הכביש כמו למשל, ג'ופאה ביפו, ברוט במונטפיורי פינת נחלת בנימין, התאילנדית בסמטת הר סיני והבאסטה. והחולצה את שואלת? זה בננה ריפבליק, לא מעצב ידוע שם. בחתונה שלי אפילו לא לבשתי עניבה".