בתים מבפנים: הירושלמים לא פותחים את הבית, אבל הכנסייה האתיופית דווקא כן

בסוף השבוע הקרוב ישוב הפסטיבל האורבני "בתים מבפנים" אל רחובות ירושלים. המיזם ששבה את הקהל הישראלי וחשף אותו לאדריכלות מקומית, חוגג השנה עשור של פעילות מסקרנת ומרתקת בסצנת האדריכלות הישראלית. "בחרנו לציין את חגיגות העשור באירוע גדול מתמיד", מספרת אביבה לוינסון, מייסדת ומנהלת האירוע בשיתוף עם האדריכל והאוצר, אלון בן נון. חגיגות העשור גובשו לתוכנית עשירה שכוללת כ -125 אתרים אשר ייפתחו לקהל הרחב במהלך שלושה ימים. "בנוסף, שילבנו פעילות אמנותית שקשורה לאדריכלות כגון: אתנחתאות מוזיקליות בחלק מחצרות הבתים, מופע מחול של רקדנית אדריכלית מפריז שנעשה בהתאם לאופי חלל בית אליאנס וסיור סאטירי שצחוק על סיורי הפסטיבל- קצת הומור עצמי אחרי עשור של סיורים רציניים.", מסבירה לוינסון.

אירועי העשור שהחלו מוקדם יותר השנה "בבתים מבפנים" תל אביב מגיעים כעת לבירה. האירוע האדריכלי שמתקיים אחת לשנה בשיתוף עם הרשות לפיתוח ירושלים, מזמין אתכם לבקר ולסייר בבתים ומבנים ייחודיים בעיר שהכניסה אליהם לא מתאפשרת בשאר ימות השנה. "בתים מבפנים לא ממציא שום דבר", מסבירה לוינסון, "מדובר באירוע שמשקף את העיר, ולכן, שני האירועים הם מאוד שונים כמו ששתי הערים הללו שונות." מסתבר שההכנות לאירוע בירושלים הן הרבה יותר מאתגרות ממקבילו התל אביבי, " לאנשים בתל אביב ברור שזו פלטפורמה שיווקית מצויינת והם נהנים לחשוף את העבודות שלהם- כך שיש רשימת המתנה", מגלה לוינסון, "בירושלים זה שונה כי אנשים לא יוזמים או מציעים את הבתים שלהם, צריך לפנות אליהם ואין היענות מיידית- זה יותר מאתגר." עם זאת, מלאכת איסוף האתרים והתגליות המרגשות הופכות אותו לאירוע אנטרפולוגי של ממש. "קורים דברים מדהימים כמו, למצוא בית שיש בו מקווה מימי בית שני. אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם", מספרת לוינסון בהתרגשות.

בתוך מגוון האתרים שמרכיבים את הפסיפס האדריכלי והתרבותי של העיר, מתקיים סיור מרתק המתחקה אחר האדריכלות האתיופית. הסיור שנעשה בהדרכתה של האדריכלית ואוצרת בתים מבפנים, קרן קינברג, מספק הכרות עם נדבך בהיסטוריה של העיר שהלך לאיבוד. "לא הרבה מכירים את האדריכלות האתיופית בירושלים", מסבירה קינברג שחוקרת את הבנייה האפריקאית בישראל, "המטרה שלי היא לחשוף חלק מההיסטוריה של העיר שלא מדברים עליו". בעוד שהכנסיה האתיופית אולי תצלצל להם מוכר, רובינו לא מודעים לכך שפועלה של הקיסרות האתיופית בירושלים היא הרבה יותר ענפה. "הבנייה האתיופית מונה כתריסר מבנים מרשימים שנבנו על ידי הקיסרות האתיופית בסוף המאה ה-19", מסבירה קינברג.

כשהשלטון העותומני איפשר לבנות מחוץ לחומות העיר העתיקה, הקיסרות האתיופית, בדומה למעצמות אירופאית, ביססה את אחיזתה באדמה הירושלמית. " העיניים שלנו תמיד נשואות לאירופה ואף פעם לא לאפריקה", מסבירה קינברג, " החלק הזה נעלם מההיסטוריה ואינו ידוע לחלק גדול מהאוכלוסיה". הקיסרות האתיופית היא למעשה השלישית בעולם שקיבלה על עצמה את הנצרות, והקשר שלה לעיר הקדושה מתחיל כבר במאה הרביעית לספירה. לראייה, הכנסיה המפורסמת ביותר עבור האתיופים, דיר א-סולטאן, ששוכנת על גג כנסיית הקבר, המקום הקדוש ביותר לנצרות.

המבנה הראשון שנבנה מחוץ לחומות על ידי הקיסרות האתיופית היה הכנסיה האתיופית- מבנה עגול ויוצא דופן המתנשא מעעל סביבתו. בעקבותיו נבנו כ-12 מבנים נוספים באותה שכונה סמוך לרחוב הנביאים בירושלים. המבנים השונים יועדו להשכרה, כחלק ממנגנון כלכלי למימון הכנסיה כדי לאפשר לחיי הקהילה האתיופית להתקיים באופן עצמאי ללא תלות בקיסרות. זיקתה העמוקה של הנצרות האתיופית לירושלים והאמונה שבית המלוכה משתייך לזרעו של שלמה המלך, הביא את הקיסרים בסוף המאה ה-19 להיות מעורבים באופן ישיר בבניה בירושלים. כל מבנה קרוי על שם קיסר אחר וחותמו משולב בחזית המבנה. המלוכה האתיופית השקיעה משאבים רבים ואנרגיה כדי לבסס אחיזה ממשית בקרקע הירושלמית.

בעוד שרובנו מכירים אותו כבית רשות השידור, הבנין המרשים הוא לא אחר מבית הקיסרית טאיתו. אשת הקיסר האתיופי, מנליק השני הקימה את הבניין ב-1903. בעת הקמתו, אחד הנזירים רשם את המבנה על שמו, דבר שהכעיס את הקיסרית והביא אותה להרוס כליל את המבנה ולבנות אותו מחדש. במקומו, ציוותה לבנות בית ייצוגי ומפואר, שבמשקוף חזיתו סמל הקיסרית- שמש זורחת ומעליה כתובת בשפת הגעז עם שם הקיסרית. הבית שמעולם לא השתכנה בו, הושכר למושל העותמני ובהמשך, שימש כרשות השידור הבריטית. מאז קום המדינה הוא משמש כבית רשות השידור, "יש כאן סיפור מעניין, השינויים שנערכים כיום ברשות השידור והפירוק הקרב עשוי להשיב את הנכס לכנסיה האתיופית", מסבירה קינברג.

הניסיון להגדיר מהי אדריכלות אתיופית מעסיק את קינברג שמקדישה את זמנה ללמידה ומחקר בנושא. "זהו תחום שלא נחקר בצורה מספקת", היא קובעת, "אני עדיין לא יכולה להגדיר אותה חד משמעית, אך אני כן יכולה לומר שהיא שונה משאר הדברים שנבנו באותה תקופה". המבנים האתיופים בולטים בנוף הירושלמי בעיקר בזכות החזיתות המרשימות והייחודיות שלהן. חזיתות המבנים עשירות בעבודות פסיפס מרהיבות. בנוסף, כל מבנה ממחיש את הקשר הישיר עם יוצריו הקיסרים. סמלי הקיסרות משולבים במבנה כגון: האריה מציון של מנליק או השמש של טיאטו. "בניין הקונסוליה האתיופית שונה מהבנייה שנעשתה באותה תקופה", מנמקת קינברג, " הוא שונה בקנה מידה שלו ובפאר ביחס למבנים הסמוכים".

הבניין האמור ששוכן ברחוב הנביאים שימש בעבר כקונסוליה אתיופית, ומאז שנות השבעים הוסב למבנה מגורים. בחזית המבנה עיטור חרסינה שבו מופיע סמל המלוכה האתיופי – אריה נושא צלב ולצידו, כיתוב בנוסח: "ניצח אריה משבט יהודה". מלבד המבנים השוכנים ברחוב אתיופיה, ישנו מבנה בשכונת מאה שערים ולו, איזכורים מאופי הבנייה האתיופית באותה תקופה. כיתובים בשפת הגעז, שפת הקודש האתיופית, מעטרים את המבנה בעל החצר הפנימית הרחבה, ומעקה מיציקת בטון ייחודית שנעשתה- כיחידה אחת חושפים את יוצריו. " מבחינתי זה המבנה הכי מעניין", כלשונה של קינברג, "יש לו סממנים שלא מצאנו בשום מקום בירושלים אלא רק במבנה מתחילת המאה ה-20 באדיס ובמצודה בגונדר".

"מעניין ללמוד שהקהילה האתיופית בנתה בירושלים, בזמן שהישוב היהודי עוד היה בחיתוליו", תוהה קינברג. למעשה, דריסת הרגל של הקיסרות האתיופית בירושלים שהחלה בשנת 1880, הינה הדוגמה היחידה בהיסטוריה שבה מדינה אפריקאית בונה מחוץ לגבולות היבשת. המחקר של קינברג מוליך אותה הלוך ושוב בנתיב ירושלים- אדיס אבבה, בירת אתיופיה. "אדיס הוקמה בשנת 1886 לאחר שהושקעו מאמצים רבים בבניה בירושלים", מסבירה קינברג, "בעצם שתיהן הוקמו כמעט במקביל". מאחר שהכנסיה האתיופית בירושלים הייתה החוט המקשר של אתיופיה לעולם הנצרות- חלק מהמבנים נעשו בהשראת הבנייה המקומית וחלק לקחו השראה מהבנייה באדיס, בזמן שאדיס הושפעה ממה שקורה בירושלים. בעוד שרוב הזמן אנחנו פוסחים על פני ההיסטוריה שניצבת מולינו, נדמה שהאדריכלות מספרת לנו עד כמה ירושלים ואתיופיה שזורות זו בזו.

בתים מבפנים בירושלים יערך בסוף השבוע הזה 22-24 בספטמבר, חמישי, שישי, שבת. לפרטים והרשמה לסיורים- כנסו לאתר