בא מלמטה: מה גורם לאדם לקום ולחקור חורבות ואריחים צבעוניים?

בועז רפאלי התאהב בחורבות ואדי סאליב. הוא מתעד אותן כבר כמה שנים, חושף את הרצפות המצוירות ומוצא בהן דוקומנט היסטורי, אדריכלי ואפילו קולטוריסטי. ראיון מיוחד

  • אריחים
  • חיפה
צלמים זמניים מורשים

כבר עשור שהוא יוצא מידי יום רביעי להתחקות אחר האדריכלות הערבית שנחרבה בחיפה. הוא נכנס אל תוך חורבות ומבנים נטושים, מטפס אל הקומות שרגל אדם לא דרכה בהם כבר עשרות שנים ומתעד בעזרת מצלמת הניקון שלו את מה שנשאר. הטריגר למסע הוא סיפור משפחתי סבוך שניתק אותו משורשיו והרצון העז להתחבר מחדש לתרבות הים תכונית של סבו. במסע המתמשך והאוטודידקטי שלו הוא מתעד את מה שהיה רגע לפני שהוא יעלם לעד.

בועז רפאלי (39) רווק שנולד וחי בטבעון עוסק לפרנסתו כמדריך כושר ובשאר הזמן הוא מקדיש עצמו למה שהתחיל כהרפתקה ונמשך למסע תיעודי נגד הזמן. פרוייקט חייו לוקח אותו מידי יום רביעי לעיר התחתית בחיפה. הוא נכנס לחורבות השכונות הערביות שננטשו במלחמת העצמאות ואוכלסו על ידי עולי צפון אפריקה, עד שנהרסו בסוף שנות ה-50 על ידי חברת שיקמונה הממשלתית שהשביתה את הבתים ממגורים בעקבות אירועי 59'. הפינוי האגרסיבי סיכל את כל דרכי הגישה לבתים- נאטמו חלונות, נשברו מדרגות ונשארו רק בתי רפאים. בימים אלה מלאכת התיעוד שלו נחשפת לקהל הרחב בתערוכה " אדריכלות ערבית:חיפה, 1930-1869" במוזיאון העיר חיפה.

עוד בוואלה!

הרושם הראשוני קובע: איך עוברים את שלב הראיון הטלפוני?

לכתבה המלאה
(צילום: בועז רפאלי)

מה גרם לך לצאת למסע הזה?
אני מגיע ממשפחה מאוד שורשית. המשפחה של אבי נמצאת בארץ כבר 17 דורות. צאצאי יוצאי גירוש ספרד שהגיעו לצפת ב-1738. עד לתחילת המאה ה-20 הם חיו בס'גרה הערבית והיו בין המשפחות היהודיות הבודדות שחיו שם. המשפחה שלי ידעה המון סכסוכים ונתקים. בילדותי, כשהייתי רק בן חמש, בעקבות ריב משפחתי שנמשך כשמונה שנים נאסר עלי לראות את סבי. רק בגיל 13 חזרנו להיות בקשר והוא היה מגולל בפני את כל סיפורי חיפה בשנות ה-20. לימים, הבנתי שפספסתי את כל השנים האלו עם סבא שלי. פספסתי את כל התרבות הספרדית שלי וזה היה חסך רציני.

לפני כעשר שנים משהו בער בי לצאת ולחקור את כל המקומות ששזורים בסיפורים המשפחתיים שלנו. רציתי להתחקות אחרי כל הסיפורים ששמעתי וחיי התרבות שלהם בחיפה שהייתה פעם מאוד עשירה מבחינה תרבותית. יצאתי לחקור את הדר על כל מקומות הבילוי. זה היה חקר אוטודידקטי מאוד מעמיק ומקיף, ואחרי שסיימתי את חקר בתי הקולנוע הרגשתי משהו מבעבע לי בבטן.

התמכר למחקר האוטודידקטי. בועז רפאלי (צילום: ערן גילווארג)
(צילום: בועז רפאלי)

"הסיפורים שזכיתי לשמוע מסבא שלי ומאחותו גרמו לי לקחת את עצמי לאזור ואדי סאליב, שהיתה שכונה ערבית צפופה שנהרסה על ידי ראשי העיר הקודמים מטעמים פוליטים ואידיאולוגים. יצאתי לחקור את סבא שלי דרך המקומות שהוא סיפר לי עליהם, דרך המקומות שהוא היה בהם בן בית והתמקדתי בשנות ה-20' ועד 48'. דרך כל החורבות הללו יצאתי לחקור מה הוא חווה ומה הוא ראה וממה הוא ניזון, איך נראית התרבות שהיה חלק ממנה. הלכתי אל המקומות שהוא התהלך בהם והיום הם הרוסים למחצה".

מתי התחלת את המסע המרתק הזה?
התיעוד שלי התחיל ב-2005 ונמשך עד היום. פעם בשבוע אני יוצא מהבוקר ועד אחר הצהריים לבוש בבגדי עבודה עם שתי מצלמות: אחת דיגיטלית והשנייה ניקון DSLR, שאיתה אני מצלם רוב הזמן. פנס, בקבוק מים - כדי לשפוך ולגלות את המרצפות שמסתתרות תחתי וסולם, כדי לטפס למקומות שאין אליהם גישה.

(צילום: בועז רפאלי)

איך נראה יום כזה?
אני נכנס לכל חורבה בוואדי. יש מקומות שאין אליהם גישה- בדרך כלל הקומות העליונות בכל מיני סוגים של בנינים- שם ההיסטוריה קפואה. כל מה שמצאתי ותיעדתי לא היה פרי תכנון, זה קרה מיום רביעי ליום רביעי. עיקר ההתמקדות שלי היא בעיר התחתית המזרחית – איזור שעדין לא נגעו בו. איזור עם הרבה מאוד חרבות, הרס, עיזבון ושרידי מדרגות וזה מאפשר לי לצאת לשטח ולתחקר אותו באופן יסודי. אני מכיר את הארכיטקטורה הערבית מצוין. אני כל הזהמן מחפש לחשוף משהו -מתחת לשכבות של צבע, בתוך מקומות חשוכים.

מה המחקר העלה בחכתך עד היום?
צילמתי כ-25 אלבומים מפורטים שכל אחד מהם מתעד פרט אדריכלי או חורבה. החומר שיש בידי איננו שייך לאקדמיה. זה תוצר של חקר אוטודידקט מקיף. ארכיונים שהובילו אותי לאנשים שאינם ואנשים שהובילו אותי למקומות, ניירת, מסמכים וסיפורים. שנים שאגרתי את המידע הזה ובסוף המון קצוות הצטלבו ויצרתי מבואות שלמים לכל אלבום שפרסמתי בשנים האחרונות.

(צילום: בועז רפאלי)
(צילום: בועז רפאלי)

מה המאפיינים הבולטים שזיהית באדריכלות הערבית?
אדריכלות ערבית מותאמת למזרח התיכון מבחינת טמפרטורה. בכל הבתים התקן הוא תקרה בגובה 4.30 מ' ובבתי העשירים גובה התקרה מגיע ל-7 מ', כדי לאפשר לכל החום לעלות למעלה ובתחתית הבית יהיה קריר ונעים. הצבעים שאפיינו את הבתים היו לפי האמונה האיסלאמית מגרשי שדים. כחול נגד עין רעה, ירוק מסמל את גן עדן. חדרי מגורים נצבעו בצבעים חזקים יותר כמו: ורוד וסגול. בנוסף, גם הרצפה מצויירת שבאה לשבור את המונוכרומטיות המדברית שממנה הגיעו לכאן. מרפסות זיזים – מרפסות עם כרכוב דקורטיבי מאבן גיר, כאשר המעקה תמיד עשוי מברזל. כמו כן, חלונות באדריכלות זאת גדולים במיוחד, כדי להכניס כמה שיותר אור הביתה. הבנייה משתמשת באבן ירושלמית גם בחיפוי החיצוני וגם בעמודי כותרת. יש גם מרפסת שמקיפה את כל הבית ומאופיינת בקשתות. יש בתים עם בריכות נוי בחצרות. בחלל הפנימי יש אלמנט שמשותף לכל בית ערבי שנקרא ליוואן. זהו חלל מרכזי שמהווה את הביחד של המשפחה. מהחלל הזה יש יציאות לחדרי מגורים, חדר השינה. יש לציין כי הליוואן הוא החלל הכי מושקע ועשיר בבית.

כל יום רביעי הוא לוקח איתו את המצלמה ויוצא לשטח (צילום: ערן גילווארג)
(צילום: מערכת וואלה! NEWS, בועז רפאלי)

הצלחת להתחקות אחרי השינויים שהתרחשו באדריכלות הערבית?
בהחלט, אפשר להבדיל בין התקופות. בהתחלה פשוטי העם גרו בקסבות ללא תקן אחיד - שום דבר לא מסודר, אין שום חוקיות סימטרית והייתה צפיפות נוראית. קסבה בנויה בצורה כזו שאפשר להיכנס מצד אחד וללכת 300 מ' לצד אחר מבלי לעבור דרך כיפת השמיים- חדר מחובר לחדר שמוביל לסימטה שמובילה לסלון. כשהגיעו לפה עשירי לבנון בשנות ה-30 ובנו לעצמם בתים פרטיים, הכל קיבל מבנה מוגדר. הם הביאו איתם תרבות בנייה אירופאית עם צורה ריבועית, כיוון שהבניה העותומנית היתה מאופיינת בתקרה מעוגלת יותר. ההשפעות האירופאיות הביאו עימם גם רעפים שלא היו נהוגים עד אז. גג הרעפים- היה אחד מסמלי הסטטוס המובהקים של בתי העשירים. חלקם השתמשו בריצוף קררה היוקרתי שהגיע ממחצבות קררה שבאיטליה.

(צילום: בועז רפאלי)

מה הדבר הכי משמעותי שמצאת במהלך המחקר?
ציורי קיר אותנטים שאף אחד לא זכה לראות לפני. מה שאפיין את האדריכלות הערבית ובפרט את בתי העשירים בחיפה בתקופה שלפני שנת 48' היו ציורי קיר וציורי תקרה. ציורי קיר נעשו משבלונות על הטיח המקורי של הבית- לרוב הם מאופיינים באלמנטים פרחוניים ודוגמאות אלגנטיות. הם סימלו עושר, צבע ופאר. כשאני פוגש ציור קיר או ציור תקרה אני מתמלא באושר גדול. הצלחתי להנציח ארבעה ציורי תקרה בחיפה שאין אליהם גישה בכלל, והם היחידים שנשארו בעיר.

מה התרומה שלך לתערוכה שנערכת בחיפה?
אחד האלמנטים שעשיתי עליו עבודה מקיפה זה הבלטות מצויירות. זה המאפיין שאוצרת המוזיאון, ענבר דרור-לקס, בחרה להתמקד בו בתערוכה. תיעדתי את כל סוגי התבניות שאני מכיר בעיר וכיסיתי מאות סוגי בלטות, לזכר הנצחת המורשת הערבית וההסטוריה המפוארת של העיר לדורותיה.

(צילום: בועז רפאלי)

מה מאפיין את הבלטות באדריכלות הערבית?
הבלטות המצוירות שמשוייכות יותר לאדריכלות הערבית הקדומה, הן הערבסקות-תצריף של ארבעה בלטות שביחד מתחברות לציור. לצורך העניין, הבלטות האירופאיות באותה תקופה עוצבו כבלטה מצויירת בפני עצמה. זה בעצם מה שמבדיל בין הבלטות הערביות לאלו של הטמפלרים. בהתחלה הן עיטרו את בתי העשירים. הצורות האלה איפשרו אין סוף וריאציות של תצריפים אלגנטיים שמבוססים על חזרה ריתמית בכל שורה ושורת ריצוף. הבלטות עם הערבסקות, השתלבו זו בזו ויצרו תופעה של "שטיחים" ענקיים ואלגנטיים שכיסו חללים בבית הערבי. בשנות ה-20' הבלטות המצויירות כבר לא היו נחלת העשירים בלבד. כל חלק בבית השתמש בדוגמה שונה שנתנה אופי אחר. תבניות יציקת הצבעים התפתחו במשך השנים להרבה מאוד סגנונות, ודחקו את הערבסקות לטובת צורות הנדסיות פשוטות יותר.

(צילום: בועז רפאלי)

מה התגובות למחקר שלך בתערוכה?
אנשים שמסתכלים על כל התיעוד והממצאים בדרך כלל מתפעלים מהצבע ומהטכנולוגיה- אופן הייצור של הבלטות. כחלק מהעבודת המחקר שלי השגתי את הקטלוג שהשתמש בו בית מלאכה לבלטות מצויירות שפעל בחיפה ונסגר ב-1943 וגם חלק מהתבניות שהשתמשו בהם כדי ליצוק את הצבע לבלטות. חלק מהבלטות שתיעדתי מצאתי בקטלוג הזה.

איך התחושה לעסוק במשהו שהיה ואינו עוד?
בהתחלה כעסתי על זה שהרסו לי בית קולנוע כזה ומבנה אחר, אבל העיר חייבת להתחדש. באיזה שהוא מקום אני כבר שלם עם זה. אני את שלי עשיתי- תרמתי לעולם הזה בתיעוד. היו כמה בתים נטושים שנכנסתי אליהם. וכעבור כמה זמן מה הבית הפך למשרד מפואר של עורכי דין ואני אומר לעצמי, "מזל שהצלחת לתעד את הבתים האלו ואני לא עצבני על כך שכיסו את המרצפות המדהימות בגרניט פורצלן". היום אני מסתכל הלאה. אני פשוט מתעד את מה שנשאר בלי לבכות על זה.

(צילום: בועז רפאלי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully