דיירת דירת הגג בקומה ה-17 במגדל הדירות בהרצליה, עם הנוף הפתוח להרי ירושלים מצד אחד ומבט לים מצד שני, הרגישה זמן רב שהגיע הזמן לרענון. היא נכנסה לדירת ה-200מ"ר לפני 16 שנים, ומאז, הריהוט והחומרים התיישנו, פיזית ועיצובית. מדובר באישה בשנות ה-60 לחייה, סבתא צעירה ברוחה לארבע נכדות, בשלנית ומארחת מהוללת, בעלת שגרת יום מלאת פעילויות וגירויים, שדווקא בביתה הרגישה "לא בבית". מכיוון שהלקוחה חיה בדירה לבדה, היא הרגישה כאילו היא "הולכת לאיבוד" ברחבי הבית הגדול, ואף שקלה לעבור לדירה קטנה יותר. ההבנה שהיא אוהבת את דירתה, שליוותה אותה מאז ילדיה עוד התגוררו בה, הכריעה לטובת שינוי על פני מעבר.
כאן נכנסה לתמונה מעצבת הפנים שני בביוף, במקרה גם אשת בנו של הדיירת. "מהרגע בו נכנסתי לראשונה לדירה, כשהכרתי את בנה, מי שכיום בעלי, לא הבנתי מה עושה קיר באמצע הסלון", אומרת בביוף, "וכשחמותי ביקשה ממני ללוות אותה בשיפוץ חדר האמבטיה, הסכמתי רק בתנאי שניפטר גם מהקיר שסגר את המטבח, ולטעמי, גם את כל הבית". מה שנקודתית הצית את רעיון השיפוץ בן השלושה חודשים, היה הג'קוזי הגדול בחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה - אלמנט שלא היה כלל בשימוש וחסם בגודלו את חלל החדר, כשדווקא המקלחון, בו נעשה שימוש יומיומי, היה קטן ולא נוח לשימוש. הוצאת הג'קוזי פתחה פתח לשינוי רחב יותר: הדיירת הגדירה את רצונה בדירה בעלת מראה צעיר, מזמין, קליל ושמח יותר, נוח ולא מוזיאוני, כזה שאפשר להתרווח בו ולהרים רגליים. וכך במקום הג'קוזי נבנה מקלחון גדול, הורד הקיר שהפריד בין המטבח לסלון, ונוצר חלל אחד גדול שמתאים לאירוח ומכניס גם את נוף הים אל תוך הבית.
שבירת הקיר לוותה בחששות של בעלת הבית ממש עד נקודת האל חזור. "הדיירת לא הצליחה לראות את הבית בלי הקיר; היא פחדה שהבית ייראה גדול מדי וגם חששה שריחות הבישול יעטפו את הבית", מספרת בביוף, "אך היא סמכה עלי, והלכנו על זה". לדבריה, ברגע שנפלה החומה, "זה הרגיש נכון, כאילו כך היה צריך להיות תמיד. החלל האחד יצר דווקא תחושה מזמינה, בניגוד למבוך שהיה קודם". באשר לריחות, הם מתנדפים במהירות דרך החלונות של שלושת כיווני האוויר, ללא עזרת קולט אדים.
במטבח היו שני ארונות מזווה לא נוחים, ועבור בעלת הבית, שביקשה שאזור המטבח יהיה לב הבית, נבנה אי ענק (2.80 מ' על 1.40 מ'), המשמש לישיבה, עבודה ואחסון. על הארונות הגבוהים ויתרה בביוף, כדי לא לחסום את מראה הים הנשקף מחלון המטבח. "צריך לצאת מהקונספט של ארונות לגובה", היא ממליצה, "ארונות גבוהים בנוסף לנמוכים לא בהכרח מאחסנים יותר כלים מאשר ארון גדול יחיד ונמוך אך מתוכנן היטב. האי-ארון נבנה, כמו שאר עבודות הנגרות, על ידי נגר, ותוכנן על ידי בביוף בדיוק בהתאם למידות כליה, סיריה וחפציה האישיים של בעלת הבית. כסאות בר עבור האי "חיפשנו המון זמן", מספרת בביוף, "לבסוף מצאנו אותם דווקא בשוק הפשפשים. הם שופצו על ידי הנגר שביצע את כל עבודות הנגרות בבית, ואז רופדו מחדש, כל אחד בריפוד אחר".
במשך כל תהליך השיפוץ, הקפידה בביוף לשמור על הדירה כבבואתה של בעלת הבית, ולשמר את המראה הקלאסי הקיים בה: רהיטים ישנים שעברו במשפחה במשך שנים עברו שיפוץ, אוספים אהובים כמו אוספי הפרות, הזכוכיות הצמידים והצעיפים, שנאספו בכל רחבי העולם, קיבלו מקום של כבוד, למשל בוויטרינה בסלון ובשידה מיוחדת שתוכננה על ידי בביוף במיוחד לצורך זה. פריטים רבים נקנו בשוק הפשפשים, ועברו שיפוץ בהתאם לצורכי הבית, כמו כסאות הבר וכן נברשת זכוכית מיוחדת, שחודשה ונתלתה בחדר האמבטיה. גם שולחן השיש בסלון הוא שולחן שניצב בעבר בביתה של בעלת הבית. הוא עבר לדירתו של הבן, ולבסוף שב לכור מחצבתו.
עיקרון נוסף שהנחה את תהליך העיצוב מחדש, מלבד החלפה וחידוש של מה שהתיישן, היה הנוחות אותה ביקשה הדיירת להרגיש. וכך, כל עבודות הנגרות בבית תוכננו כך שיתאימו לגובהה ולצרכיה של הדיירת ("ידענו לאיזה מגירה ולאיזה מדף ייכנס כל פריט, ובאיזה גודל המגירה והמדף צריכים להיות"), מערכת המולטימדיה המסורבלת שרבצה בסלון ובעלת הבית כלל לא ידעה להפעיל אותה, הוחלפה במערכת קטנה ופשוטה להפעלה עם שלט יחיד.
הפרויקט האהוב ביותר בדירה, על הדיירת ועל המעצבת, היה המסדרון המחבר בין הסלון וחדר השינה. המסדרון שלפני השיפוץ היה ריק ופונקציונלי בלבד. הוחלט למלא אותו בתמונות המלוות את ההיסטוריה של משפחתה של בעלת הדירה, ואלה מוסגרו כל אחת במסגרת בעלת סגנון שונה.
"מובן שחששתי בתחילה לעבוד עם אם בעלי" אומרת בביוף. "אבל הקשר שלנו כל כך מבוסס, שמהר מאוד התפוגגו החששות. ההיכרות העמוקה שלנו תרמה לעבודה. בנוסף, הטעם שלנו דומה". דוגמה לדמיון היא נגיעות הצבעים הנועזים שנבחרו פה ושם כדי להקפיץ את מראה הבית - כחול רויאל באמבטיה וגוון תכלכל עדין לתקרת הבית. לדברי בביוף, העיצוב בבית אקלקטי במתכוון - מודרני ועתיק בכפיפה אחת - והשילובים ללא התאמה לכאורה, דווקא יוצרים מראה ביתי טבעי, לא מהונדס. "מבחן התוצאה הוא מה שחשוב", אומרת בביוף, "אני מגיעה לבית כמעט כל יום, ושואלת בכל יום את ה'לקוחה-חמות' אם היא שבעת רצון, אם נוח לה ואם כיף לה לארח, והתשובה היא חד משמעית ומשמחת".
