כולם אוהבים את חג שבועות. טוב נו, אולי חוץ מאלה שרגישים ללקטוז. עוגות הגבינה, הקיץ, עונת החתונות שמתחילה, יש משהו בחג הזה שמעורר בי את החשק לצאת החוצה במחולות, כשאני עוטה זר פרחים על ראשי, מחזיקה בידיי טנא ולבושה בשחור (מה לעשות, לבן זה משמין).
לצערי, אין לי כל כך זמן לפזז לי בין שדות וכרמים. בחג השבועות הזה אני המארחת וזה אומר שמוטלות עליי משימות ניקיון שיקח כמה שבועות עד שאסיים אותן. בזמן שחברותיי ישבו בבית קפה, הזמינו לימונדה קר ורק התלוננו על החום, אני השכמתי ב-7 בבוקר, כמה ימים לפני כניסת החג, כדי לקרצף את הבית.
הוצאתי את כל חומרי הניקיון מהארון והעמדתי אותם בשורה אחת. הבהרתי להם בטון נוקשה שאני מצפה מהם למלא את התפקיד שלהם על הצד הטוב ביותר, והם בתגובה הצדיעו והבטיחו שיעמדו במשימת הניקיון. לא, אני עדיין לא צריכה אשפוז דחוף בבית חולים לחולי נפש, אבל אני פשוט נהנית לפעמים להעמיד פנים שאקונומיקה וסבון רצפה הם החיילים שלי. התכוננתי לחלק להם פקודות עד שצלצול פעמון נשמע.
"אניטה! את חייבת לעזור לי!" אחותי ליאת עמדה בפתח הדלת, כשמשני צידי גופה עמדו התאומים שלה, שון וקשת, מחבקים אותה בחוזקה. "אני חייבת לזוז לעבודה והבייביסיטר הבריזה לי. יש סיכוי שתוכלי לשמור עליהם לכמה שעות?" הבטתי בזאטוטים הקטנים בני השבע. החיוך התמים והשיער הבהיר שיווה להם לוק מלאכי. משכתי בכתפיי והשבתי לה: "אין בעיה, אבל אני באמצע נקיון הבית. אני מקווה שהם לא ישתעממו". ליאת מיד שלפה מתיקה שני אקדחים צבעוניים ומסרה לי אותם. "זה בסדר, יש להם את הצעצועים שלהם. תודה אניטה! אני חייבת לך!" היא הכריזה, נשקה את ילדיה לשלום ומיהרה החוצה.
הילדים עמדו באמצע הסלון והביטו בי, מחכים שאשעשע אותם כאילו אני יובל המבולבל. ידעתי שאני חייבת להעסיק אותם כדי שלא יפריעו לי בניקיון, אז מיד הנחתי קערה עם במבה על השולחן, ומסרתי להם את שני אקדחי הצעצוע. "דודה אניטה קצת עסוקה, אז תשחקו מתוקים שלי ותהיו ילדים טובים, בסדר?" בקשתי מהם בחיוך והם הנהנו בראשם. נגשתי לחדר האמבטיה והתחלתי לשפשף אותה במרץ. שמעתי את ברז הכיור במטבח נפתח ושיערתי לעצמי ששון וקשת (זהו שמם) מזגו לעצמם כוס מים. המשכתי לנקות כשלפתע שמעתי צרחות.
רצתי במהירות לסלון, חוששת מהגרוע מכל. ואז חשכו עיניי. על הספות עמדו שון וקשת, וכיוונו אחת על השנייה את אקדח הצעצוע שלהם, אותו מילאו במים. הם התיזו קילוחי מים לכל עבר, מרטיבים את המראה, הקירות והספה. "מה אתם עושים?" שאלתי בכעס. "זה חג שבועות, דודה אניטה. אנחנו משחקים מלחמת מים" אמר שון וכיוון אליי את האקדח. עוד לפני שהספקתי להגיב מים הותזו על פניי. לקחתי נשימה עמוקה. ידעתי שעומדות בפניי שתי ברירות- או להחרים להם את האקדח ולהכריח אותם לצפות ב"הופ", או לשחק איתם בתנאים שלי.
"תקשיבו, יש לי רעיון למשחק ממש מגניב! אתם צריכים להתיז מים על הרצפה ועל החלונות בלבד. מי שבטעות יורה במשהו אחר נפסל". הייתי בטוחה שהם ידחו את המשחק שלי על הסף אבל להפתעתי הם שתפו פעולה. וכך, בזמן שהם התיזו מים על הרצפה אני עשיתי ספונג'ה, ואחרי שהם הרטיבו את החלונות אני נגבתי אותם עם סמרטוט. מבלי להיות מודעים לכך, שון וקשת עזרו לי לנקות את הבית לכבוד שבועות מילאו את מנהג חג המים, ואני? אפיתי להם עוגת גבינה כאות תודה.
לכל הטורים של אניטה קלאק