אינספור פרויקטים נדל"ניים ניבטים בשנים האחרונות בערי ישראל: שכונות חדשות נבנות ברחבי הערים וכל יזם מבטיח בנייני יוקרה, פארקים ירוקים ומרחבים על גבי מרחבים. זהו, כך לתפישתם של מיטב האדריכלים והמתכננים העירוניים שהתראיינו לכתבה זו, הוא אסונם של ערי ישראל. תפישת תכנון מיושנת, חוקי בנייה מגבילים, אידאולוגיות ותיאוריות הובילו את תכנון הערים בישראל, במקום התושבים עצמם. "אין מדינה שתוכננה יותר מישראל - כל מה שאנו נוגעים בו תוכנן עבורנו, פשוט תוכנן לא טוב", אומרת האדריכלית עירית סולסי, ממייסדות תנועת "מרחב" לקידום עירוניות מתחדשת בישראל, "ערים תוכננו עם תיאוריות ותפישות לגביי איך אנשים צריכים להתנהג".
"כשמסתכלים על ערים שהיו מושבות כמו פתח תקווה, רחובות או נתניה, רואים שבמרכז הישן שלהן התכנון היה מאוד פשוט ומאוד מוצלח", מסבירה חוקרת האורבניות ד"ר נורית אלפסי המכהנת כראש המגמה לתכנון ערים מהמחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. "אלו רחובות חיים, בהם יש עירוב שימושים, מגוון צורות מגורים ושילוב נוח מאוד של מחסר ועסקים". בכל הערים הללו נעשו טעויות נוראיות, להגדרתה, בדמותן של שכונות ה"מגדלים-פארק" תלויות הרכב אשר "איבדו את החוויה של הליכה ברגל", אומרת אלפסי.
הטעויות שנעשו בתכנון ערים בישראל לא היו בהכרח "טעויות ישראליות", אלא בינלאומיות. הן נעשו גם בערים שתוכננו בשלמותן, כמו אשדוד, ערד וכרמיאל, ולא רק בכאלה שנבנו סביב מרכז ישן. "הטעויות אמנם היו עולמיות", מסביר האדריכל פרופסור הלל שוקן ממשרד "שוקן אדריכלים", המלמד תכנון עירוני בבית המספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. "בישראל פשוט לא הייתה מסורת עירונית דומה לזו שיש בצרפת ובאנגליה".
אז איזו עיר נכשלה בתכנונה ומהי בכל זאת נקודת האור הקטנה שאפשר למצוא בה?
נתניה
העיר שינתה את פניה בשנים האחרונות ומהמושבה שנוסדה ב-1929, הפכה העיר לגדולה באזור השרון ולביתם של כ-200 אלף תושבים. אך בדומה לערים רבות שהחלו כמושבות, נטשו מתכנניה את שיטת הבנייה שאפיינה את מרכזה והחלו להרים שכונות "מגדלים-פארק", כפי שהגדירה זאת ד"ר נורית אלפסי. "במרכז הוותיק של העיר מתקיימים תהליכים ספונטניים של התחדשות, כך העיר יכולה להיות משוכללת יותר ועדכנית. לקחו את העיר הזו ובמקום לשכלל אותה, 'מרביצים' בה שכונות".
השכונות החדשות הממותגות כ"יוקרתיות", דוגמת "עיר ימים" או חלקיה הגבוהים של רמת פולג, יצרו לדברי ד"ר אלפסי אנטגוניזם בינם לבין העיר. "תושבי השכונות הללו לא גרים באמת בנתניה. לחלק הוותיק בעיר נותנים להידרדר ותושבי השכונות החדשות חיים בלוויין מנותק לגמרי מכוכב האם. המערכת המסחרית, שירותי החינוך, הבריאות, הסביבה והקהילה מנותקים לגמרי מעיר המקור והאבסורד הוא שנתניה מתגאה בשכונות הללו. זוהי מציאות מטרידה שצורת הבנייה הזו הפכה לאידאל.
לעומת זאת, ד"ר אלפסי מסבירה, כי המרכז הוותיק הוא בעל פוטנציאל גדול: "כשהולכים ברחוב, כל בית הוא שונה. אפשר לזהות בקלות איפה אתה נמצא ולראות את הייחוד של המקום - דבר שלא קיים לחלוטין בשכונות החדשות. שם אין סיבה ללכת ברגל. אולי בהסתכלות מהירה במכונית נוסעת זה נראה נוח, אבל המציאות היא שאחרי מגורים קצרים - זה הופך למשמים וחסר השראה". השכונות הללו, לדבריה, הופכות ל"מכלאות של מגורים" חסרות ייחוד: "אתה לא יודע אם אתה בנתניה, בראשון לציון או בפתח תקווה. הנראות היא סינתטית, ממש כמו להסתכל על שכפול. הפיתוח המהיר חסר התייחסות לייחוד האופי העירוני".
צל"ש: "הרחובות המרכזיים של המושבות הישנות - לרחוב הרצל ברחובות, לביאליק ברמת גן ולז'בוטינסקי בראשון לציון. בתוך כל ההתפתחות הזו, הרחובות הללו עדיין מראים את העוצמה שלהם. למרות שכונות הלוויינים שאמורות להחליש אותם, הרחובות הללו מראים את עוצמת העיצוב המוצלח - עירוב שימושים בעיצוב עירוני עם קצב נכון. את הצל"ש נותנים לרחובות הללו האנשים שמגיעים לשם יום-יום. אנחנו לא נראה את זה בשכונות החדשות".
אשדוד
"בהשוואה בין אשדוד לניס שבצרפת, שתי ערים בסדר גודל דומה על חופו של הים התיכון, באחת יש שדה תעופה עירוני אליו מגיעים כעשרה מיליון תיירים מדיי שנה ובשנייה, יש בקושי תחנת רכבת מחוץ לעיר - ותיירים אין כלל", כך פותח פרופסור הלל שוקן את נימוקי בחירתו בעיר החמישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. בעייתה של אשדוד, כך לדברי שוקן, נובעת מתכנונה שלא מאפשר לה להתפתח ולהפוך לעיר המתקרבת לניס ולערכיה. "זה בא לידי ביטוי בכך שבאשדוד כמעט ולא רואים אנשים הולכים ברגל - רובם נעים במכוניות. יש אמנם כבישים רחבי ידיים ואין כל כך הרבה פקקים בעיר, אבל גם אין בני אדם".
"אני טוען שעיר טובה היא כזו שאתה הולך ברחוב ולא מכיר אף אחד. אם אתה מכיר חמישה מבין עשרה אנשים שאתה חולף על פניהם ברחוב זו עיר לא טובה", הוא מסביר. "יש שיגידו שהם אוהבים את זה שכולם מכירים את כולם. אנשים אומרים לי 'מה פתאום, אנשים רוצים להכיר את השכנים שלהם'. לטענתי, זה בדיוק ההפך. להיות בסביבה של אנשים זרים מאפשר לאנשים להכיר כל הזמן אנשים חדשים - ובשביל זה קיימת העיר. ראש עיריית אשדוד אמר פעם שהבעיה של העיר היא שזו לא עיר - אלא אסופת שכונות שלא קשורות זו לזו. אפשר לראות זאת בתכנית המקורית של העיר, שתוכננה במשבצות - כל שכונה עם הסביבה שלה. לטענתי, אפשר היה לבנות את אשדוד על שליש משטחה, ואם היו עושים זאת היא הייתה מצליחה להתקרב לניס".
הבעיה בעיר טמונה, לדברי שוקן, גם בחוקים בישראל האוסרים על בניית 300 מ' מקו המים, בעוד שניס בנויה 70 מטרים מקו המים. "החוקים שבאים להגן על הסביבה גורמים להרס, כי באופן שתוכננה אשדוד היא תופסת אורך של חוף ארוך פי שניים משהייתה צריכה אם הייתה מתוכננת נכון. אז, החוף היה נותן ערך מוסף לתושבים". האשמים בכך, לדבריו, הם המתכננים: "קצת עצוב לראות את מה שקורה שם. זו לא פוליטיקה, אשמים בזה אנשי המקצוע שקוראים לעצמם 'מתכנני ערים' ואלו שאישרו את עבודות התכנון".
צל"ש: "בישראל יש עיר אחת שקוראים לה תל אביב, אך כשאומרים תל אביב מתכוונים מיפו צפונה, מהירקון דרומה ומאבן גבירול מערבה. זה פחות או יותר כל מה שתוכנן בתל אביב לפני הקמת המדינה. תל אביב לדעתי הייתה יכולה להיות גם בתחום הזה עיר יותר מוצלחת. אני עוסק הרבה בחיפוש פרמטרים איך לעשות ערים טובות, ואחד מהם הוא היקף מרחב ציבורי שעומד לרשותו של אדם בעיר. בפריז יש בין רבע לחמישית מרחב ציבורי לאדם מאשר בתל אביב - ואנחנו יודעים שפריז היא עיר טובה.
"בערים אחרות בארץ יש עודף אדיר של מרחב ציבורי. אנשים חושבים שככל שיש יותר פארקים איכות החיים יותר טובה, אך אני חושב שזו טעות. איכות חיים זה משהו שקשה למדוד אותו, אם רוצים מדד אז יש רק אחד וזה המחיר למטר רבוע למגורים שאנשים מוכנים לשלם - ועל פי המדד הזה אפשר לבדוק את איכות החיים בישראל. כך נגלה שאיכות החיים בתל אביב גבוהה בהרבה מאיכות חיים באשדוד - אנשים מצביעים ברגליים וגורמים להפרש הזה".
באר שבע
בבחירה הקשה לדבריה בין חיפה לבאר שבע, בחרה עירית סולסי דווקא את בירת הנגב, עיר הולדתה. לחיפה, לדבריה, עוד הייתה תקופה טובה בימי השלטון הבריטי, אך באר שבע הטורקית קטנטנה ונהרסה ברובה, "וכל מה שתוכנן בה מאז הקמת המדינה לדעתי טעות על גבי טעות, מהשכונות הראשונות שנבנו סביב המרכז החדש ועד לשכונות המרוחקות. כל שכונה בעיר נבנתה כך שהיא סגורה בפני עצמה, בתכנית היררכית", אומרת סולסי. "מ-רגר, שהוא הרחוב הראשי, יוצאים 'ענפים' - כמעט רק 'ענף' אחד לכל שכונה. מהם יוצאים 'ענפים קטנים' לרחובות שבלתי אפשרי להתמצא בהם ורחובות מעגליים שאם אתה נכנס אתה לא יודע לאן אתה יוצא. מכאן גם שהתחבורה הציבורית - מזעזעת".
בגלל אותה שיטה היררכית, היא מסבירה, "גברת כהן" שהתגוררה בשכונה א' ("פריים לוקיישן") וכ-500 מ' במרחק אווירי ממרכז רסקו, תידרש ללכת ברגל בין קילומטר ל-1.2 ק"מ. היום, כשבתה של אותה 'גברת כהן' צריכה להגיע למרכז, היא צריכה להתהלך בין רחובות קשים להליכה ורחבים, לחצות כבישים שמאפשרים נהיגה מהירה בעוד שהשמש קופחת על ראשה. "אם יש מקום שהיה צריך לתכנן אותו כך שיהיה צר אלו השכונות הללו - שהבתים יתנו צל ויגוננו מפני רוחות המדבר. אבל במקום, עשו את הכל רחב. בשכונה א' יש 'רק חול וחול' ובקרסו יש רק אספלט". כשתכננו את אותן שכונות, התפישה הייתה שכשהפועל חוזר בהסעה בחזרה מהמפעל הוא רוצה לשבת בשקט בביתו "ולא לסבול מרעש" (למרות שרגר לא היה רועש - לא אז ולא היום). "חשבו שזו איכות החיים - מקום מרווח, מרחקים גדולים בין בניינים, בתים נמוכים. לכן, השכונה מפנה את גבה למרכז - שלא תצטרך ללכת לשם חלילה".
"כשרואים את התכניות המקוריות של באר שבע, כפי שנצבעו בחזונם של בן גוריון ושל שרון אחריו", מספרת סולסי, "הם שכחו שלגדל בעיר עץ, דשא או כל דבר ירוק - זה מבצע. שרון ראה אותה כ'עיר גנים' ולבן גוריון הייתה תפישה לפיה תל אביב היא 'האויב הגדול' ושהדור החדש שעלה לישראל יבנה את ביתו בחולות, בעוד שבן גוריון בעצמו אמר שהוא לא האמין שפולה תהיה מוכנה לעזוב את תל אביב. שנה אחרי שנה העיר, הזו גדלה מבחינת השטח שלה, כאשר כמות התושבים גדלה רק תודות לעליות הגדולות - והחלום של כל אדם שגדל ונולד בעיר היה לברוח משם". הצלחתה של תל אביב, כך לדברי סולסי, טמונה בעובדה שאנשים מעוניינים בקרבת אנשים אחרים, ביניהם יוכלו למצוא בני זוג או הזדמנויות עסקיות.
"גם ב-2015 תכנון הרחובות בשכונות החדשות בבאר שבע הוא זהה לשכונה א' משנות ה-50', כאילו משרד השיכון עדיין אחראי על הבנייה בעיר. פארק ההייטק, בית החולים והאוניברסיטה סגורים באלפי גדרות כדי שחלילה לא ייכנסו לשם תושבי העיר. גם את תחנת הרכבת הזיזו כך שתהיה סמוכה יותר לאוניברסיטה- כי הסטודנטים חשובים יותר מהתושבים. אפילו בנו גשר יפה מהרכבת ישירות לאוניברסיטה, כך שכף רגלם לא תדרוך בבאר שבע ושהם לא יחושו את העיר".
צל"ש: "העיר הוותיקה של כפר סבא ממש מעולה. יש בה רשת דרכים טובה, צפיפות גבוהה, חנויות ועסקים. המחיר למטר רבוע בבתים הישנים על ויצמן, הרחוב הראשי, גבוה מהמחירים בשכונה הירוקה מעבר לכבישים. זו עיר: כל מבני הציבור שם, הקניון נהדר ופתוח ומהווה עוגן ברחוב הראשי".
מודיעין
עיר טובה, לתפישתו של פרופסור אראל אבינרי, ראש התכנית להנדסה וניהול מערוכת תשתית במכללה האקדמית להנדסה בתל אביב אפקה, נותנת לתושבים שלה הזדמנויות להשתתף בפעילויות כלכליות וחברתיות ולא באופן אקסקלוסיבי - אלא למגוון תושביה. "הממשלה שלנו מנסה מאז ומתמיד ליישב את האוכלוסייה בצורה 'מפורברת' יחסית, מפוזרת, עוד מימי חומה ומגדל. ניסיונה ליישב לא בצורה של עקרונות אורבניים שמעודדים אינטראקציות בין אנשים, אלא מבודדים אותם במרחב ובמקומות הללו אנחנו רואים כישלון של העיר. במקומות בהם היו פחות ניסיונות לתכנן את המדינה - קרו דברים יותר טובים".
"מודיעין היא דוגמה לעיר לא צפופה שלא מאפשרת אינטראקציות חברתיות או מסחריות, ומפתחת תלות עצובה ברכב פרטי. זה בא לידי ביטוי בחוסר היכולת לפתח חיי תרבות - אוכלוסיות שלמות מנותקות אלה מאלה, בעיקר תושבים שאין להם רכב. ילדים, למשל תלויים לחלוטין בהוריהם, בהסעה לחברים או לאירועי תרבות ובידור. הדברים האלה הם תוצאה של תכנון דליל וחוסר עירוב שימושים בעיר". לדברי אבינרי, העיר תוכננה מתוך מחשבה הנוטה לפזר את התושבים במרחב, דבר הנתפש כיותר ירוק ופחות צפוף. "אינטואיטיבית זה נשמע נחמד, אבל זה מחייב רכישה של רכב עד שניים לבית. קשה להגיע לפעילויות חברתיות ואנחנו מבלים הרבה מהזמן על הכביש. אולי זה נראה יפה בפרסומות, אבל זה גורם לאורח חיים מאמלל".
שתי סיבות עיקריות גורמות לדברי פרופסור אבינרי לאי שינוי תפישת הבנייה הזו לאורך השנים: הראשונה נעוצה בחוקי התכנון והבנייה המגבילים את גובה הבנייה, צפיפות הבניינים או מספר תקני חנייה. השנייה היא תפישת היזמים, שהרבה פעמים הם אלה שקובעים את העיצוב של הסביבה האורבנית - לא מתוך אינטרס של סביבה אורבנית אלא מאינטרס של מכירה. הם פחות חושבים על התשתיות או התחבורה המתאימה, יותר מעניין אותם למכור את הנכס - זה הפוקוס שלהם, לא אורח החיים.
צל"ש: "העיר שמדגימה באופן יחסי את עיקרון האינטראקציה בין אנשים היא תל אביב, בהתייחס לחלק הדרומי לירקון. לא בגלל שהיא תוכננה או עוצבה בצורה מוצלחת, אלא אולי דווקא בגלל ששם היה פחות תכנון ועיצוב אורבני ריכוזי של הממשלה. האזור של תל אביב זו דוגמא לעיר טובה, אבל אולי זה נובע מכך שעזבו אותה לנפשה. עם זאת, יש בה הרבה דברים לא טובים שם וצריך לשדרג אותה, הפוטנציאל הוא עצום. צפון העיר, למשל, סובל מבעיות תכנוניות שגורמות לכך שאין עירוב שימושים או נגישות תחבורתית, ומקהילות סגורות של תושבים שלא ממש משתלבים בחיי העיר."
כפר סבא
הבחירה המיידית של יואב לרמן, דוקטור לגאוגרפיה עירונית ובעל הבלוג "עוד בלוג תל אביבי" הייתה באשדוד, שהיא לדבריו, "הייצוג הנקי ביותר לתכנון גרוע". למעשה, אומר לרמן, "כל מה שנבנה בישראל אחרי 1948 זו בנייה פשוט גרועה. כל מה שנבנה לפני הייתה בנייה שברובה היא בנייה אנושית, הומניסטית". ואכן, הבחירה שלו בכפר סבא נוגעת לכל מה שנבנה בה לאחר השלטון הבריטי. "כל מה שנבנה בעיר, במיוחד בשלושים השנים האחרונות, הוא פשוט נורא. הבעיה היא בבריחה שלה החוצה בשנים האחרונות לשכונות הירוקות, הפרווריות". אותן שכונות הממותגות כ"שכונות ירוקות" הן בגדר אבסורד, אומר לרמן. "אין שם הולכי רגל בכלל. אלה השכונות הכי לא 'סביבתיות' - הן גם דלילות, הן מחייבות רכב צמוד, כל מה שהפוך למילה 'ירוק'".
"התחילה בריחה מהעיר. אחד הסממנים הבולטים הוא קניון G שממוקם ממש ליד כביש 4. למעשה העיר הולכת ומתרחבת יותר החוצה עד לכביש 6, שם נבנה אזור תעשייה שמטרתו היחידה היא להרוג את מרכז העיר", הוא מוסיף. "כפר סבא מדגימה את השבר בין התכנון ההיסטורי לזה המודרניסטי בצורה מובהקת. זה אפילו יותר מובהק בכפר סבא הפרוורית מאשר בתל אביב, שהיא יותר מבולגנת".
צל"ש: לרמן בחר להעניק את הצל"ש שלו לאותה העיר - או יותר במדויק, למרכזה ההיסטורי. "למרות המאמצים שנעשים להרוג את מרכז העיר, הוא מוסיף לשגשג. הוא שופץ, מתחדש ומושקע בו כסף לבנייה. עדות לאיכות המקורית במרכז הוא קניון ערים, "פרויקט נדיר", לדברי לרמן. "זה לא רק קניון - זה פרויקט מגורים שיושב על כיכר שנפתחת לרחוב הראשי של העיר. הוא גם מוצלח מבחינת עירוב השימושים ובבחירה במקום הנכון על הכיכר בויצמן".
"אף יישוב אחר לא יהיה תל אביב - אבל כפר סבא? כולם יכולים להיות. ערים כמו יבנה, ראשון לציון ומודיעין יכולות גם הן 'להיות כפר סבא' - כולם יישובים בינוניים שיכולים להיות מרכז. אפשר שגם ביישובים האלה אנשים ישתו קפה ליד הבית. זה יכול לקרות. מקצוע תכנון הערים לא הצליח לזוז מהמודרניזם, אבל אנחנו בדרך לשם. השיח על זה הוא בעיקר באקדמיה, יש לזה גם פיילוטים שמתחילים
בקרו אותנו באינסטגרם
