מחייה מתים: רהיטים ממוחזרים בלוק שובה

"אני לא מבין את מי שעושה ניתוח פלסטי כדי להפוך את האף הנשרי שלו לסולד", אומר שי דהרי, המעצב, הבנאי והבעלים של סטודיו shaycle design, "הרי דווקא הפגם הזה הוא הייחוד שלו". דוגמה זו ניתנה כדי להבהיר את האמירה שמאחורי הסטודיו של דהרי, הנושא בגאווה שתי אובססיות: מיחזור ובעיקר מיחזור של חומרי גלם תעשייתיים, ואהבת הצלקות שבחומרים האלו, שנזנחו כאילו היו אשפה.

בארץ מסתובבות כמויות בלתי נתפסות של עץ וברזל שעשו את שלהן כחומרי גלם לבניין או לתעשייה, וכשמגיע תפקידם לסופו, הם נעקרים, נמעכים ומושלכים לאתרי פסולת ושם נרקבים או מעלים חלודה. במקרה של ברזל, לסוחרי המתכות משתלם לאוספו לשם מיחזור, אך אם אתרע מזלה של המתכת והיא הפכה למכל גז מזגנים למשל, גורלה מר. זהו חומר גלם בעייתי למחזור, כי מדובר בפח דק מאוד ובעל משקל נמוך התופס נפח רב, ולא משתלם לסוחרים לשנע אותו, וכך מסתבבות להן בארץ טונות על טונות של מכלים כאלה לשימוש חד פעמי. עבור דהרי, לעומת זאת, הפח הזה מושלם, והופך לאהילים. "חרטתי על דגלי להציל חומר גלם תעשייתי שנזרק בכמויות עצומות", הוא אומר. "כשאני רואה לוחות עץ זרוקים, ממש עצוב לי. זה עץ שנכרת לפני עשרות רבות של שנים, שימש כסככת טרקטורים או כדלת, וכשמגיע הזמן להתחדש, הוא נזרק. עץ הוא חומר לא מזהם. אם לא תקפו אותו טרמיטים, הוא גם משתבח, דווקא בגלל הצלקות שנצרבו בו, כמו אדם בעל ניסיון חיים רב. אני בהחלט מאמין שלעץ יש נשמה".

שי דהרי, איש תנועת המושבים בן 46, מרצה למנהיגות חברתית בעברו שמאס ברוח והשתוקק לעבודת כפיים, הקים את סטודיו shaycle design לפני שלוש שנים במושב יוגב בעמק יזרעאל. הסטודיו, שהדרך והכניסה לסטודיו עוברות בין עצים, מתפרש על פני 500 מ"ר, ובחצר, על שטח של דונם וחצי, פזורות ערמות עץ, כוורות דבורים, פרגולות, קורות כנסייה, פרקט עתיק ועוד. השמועות על האיש שמחפש זבל מיוחד התפשטו במהירות, ומפעלים פורקים אצלו חומרים ואנשים פרטיים מיידעים אותו על פסולת, שעבורו היא זהב. לסטודיו אין מלאי, וכל הרהיטים בו קאסטום מייד. זמן האספקה נע בין חמישה לעשרה ימים, ועלות רהיט 5,000-15,000 שקלים, והיא תלויה במורכבות בנייתו ולאו דווקא בגודלו.

דהרי מגדיר עצמו כיוצר, ולא משחזר: "אני לא עוסק ברסטורציה של רהיטים ישנים, כי התשוקה שלי נמצאת ביצירת יש מאין. אני אוהב לראות את העץ והברזלים שפירקתי מחלון ישן הופכים תחת ידי לרהיט, שנכנס לבית ומספר סיפור, ורואים עליו את המסע שעבר". את הצלקות שנצרבו בחומרי הגלם דהרי לא מעלים, מתוך כוונה להבליט את היופי שבפגמים. "אי אפשר להסתיר את היושן והמכות שבעץ ובברזל, אז אני לא מנסה", אומר דהרי, "אני כן מוציא מסמרים, מהקצע, מלטש וצובע, מחבר מנגנונים ופרזולים חדשים והופך את החומר לפונקציונלי, כי תמיד יש אדפטציה של ישן לחדש, אבל כשאני מסיים, עומד מולך רהיט שיש כלפיו יראת כבוד כאל פריט שהיה פה הרבה לפני שנולדת".

דרך העבודה של דהרי לדבריו היא אינטואיטיבית. הוא לא משרטט או מצייר לפרטי פרטים את קוי דמותו של הרהיט העתידי, אלא נותן לחומר להכתיב איך ייראה. "לעתים מגיעים לקוחות עם חומר גלם ומבקשים ממני ליצור רהיט ספציפי, ולעתים נותנים לי חופש ליצור מה שיעלה על רוחי, ולפעמים סומכים עלי שאבנה את הרהיט מהחומרים שאני בוחר".

"הנוכחות האנושית שלנו מאוד דורסנית, ואנחנו לא משתלבים עם הטבע. אני מנסה לחיות בהרמוניה עם היקום ביחס לאוצרות הטבע. הבולדוזר שאוסף את האשפה עושה את העבודה שלו, ואין לי שום דבר נגדו, אבל גם אני עושה את שלי, והמטרה שלי היא למנוע את הזריקה הבאה לזבל. בגלל זה כל רהיט שלי הוא לייף טיים, לכל החיים. אם לא תרצה אותו, תאחסן אותו או תעביר אותו לחבר, אבל לעולם לא תזרוק אותו לזבל. מהבחינה הזו אני מאמין שאני עושה טוב לעולם, ונלחם בקפיטליזם בדרכי הצנועה". לדברי דהרי, בארץ הוצמדה לעיצוב ממוחזר תווית מעליבה של ג'אנק זול, וכלל לא בצדק. "הרהיטים שלי הם מבוגרים, ונכנסים הביתה בראש מורם כיצירת אומנות מלוטשת עד הפרט האחרון".

סטודיו shaycle design, מושב היוגב