ט"ו בשבט הוא חג לא הכרחי מבחינתי. מעבר לכך שאין בו חופש, מתי באמת יצא לכם ללכת ולנטוע עצים? רובנו בקושי מטפחים עציצים במרפסת. ומה לגבי האוכל? בחנוכה יש לנו סופגניות טעימות, בשבועות ארוחת גבינות אנינה ובט"ו בשבט? פירות מצומקים. תגידו לי, מי הם האנשים המוזרים שטוענים כי חרוב זה הממתק של הטבע? אגב, הסיבה למנהג אכילת פירות יבשים התחיל בגלל יהודי הגולה. מכיוון שבעבר לא היו מקררים, הפירות היחידים מתוצרת הארץ שהיהודים בחו"ל יכלו לאכול היו פירות יבשים.
אז הבנתם נכון. אני לא בעד ראש השנה לאילנות ולמרות זאת נאלצתי לערוך סדר ט"ו בשבט אצלי בבית. כמה אירוני. מסתבר שלדודים שלי יש מסורת שבה בכל ט"ו בשבט הם מתכנסים לסעודה חגיגית. אלא שהשנה הם משפצים את ביתם בדיוק כשהשקדייה פורחת, ואני נודבתי להיות המארחת של המשפחה לארוחה.
מיד כשקיבלתי את הבשורה התחלתי לארגן את הבית. שטפתי רצפה, ניקיתי חלונות ותריסים, שאבתי אבק וארגנתי שולחן חג לתפארת. על השולחן הגשתי בצלוחיות קטנות משמשים, תאנים, חרובים, צימוקים, שקדים, פפאיות ושאר מאכלים שבני הדודים שלי מפנטזים עליהם בלילה. אפילו הנחתי עציצים על השולחן, כדי לפזר קצת אווירת חג.
"אניטה, מה שלומך? תודה שהסכמת לארח אותנו!" דודה פנינה קפצה עליי בנשיקות שהחתימו את הלחיים שלי בליפסטיק. עוד לפני שהספקתי לחייך בנימוס, ליה ונעם, בני דודיי קפצו לשולחן והתחילו לזלול את הפירות היבשים. "ילדים, רגע. עדיין לא התחלנו לקרוא את ההגדה" אמר דוד שלי, חיים. אז כן, מסתבר שיש הגדה לט"ו בשבט. ממש כמו בהגדה של פסח, גם בהגדה של ט"ו בשבט מפארים את העם הנבחר והיושב במרומים, רק שבהגדה הזאת מדברת על עצים במקום על מכת צפרדעים.
אחרי שקראנו קצת מההגדה הגיע זמן האוכל. הגשתי דגים וסלטים, אבל נראה שבני הדודים שלי רצו לאכול רק פירות יבשים. כל אחד מהם זלל מהפירות בהנאה גדולה, כאילו מדובר במנה של מסעדה עם שלושה כוכבי מישלן. הארוחה עברה בנעימים עד שנעם התחיל לצרוח. "מה קרה מתוק שלי?" שאלה דודה פנינה בבהלה. "ליה לקחה את החרוב האחרון! ואני רציתי אותו!" נעם קרא בבכי. "הוא סתם משקר! הוא אכל את כל החרובים ולא השאיר לי כלום!" טענה ליה ברוגז. "טוב, ילדים. האמת שנגמרו לי החרובים, אבל אני יכולה להביא לכם שוקולד" הצעתי בחיוך, בטוחה שיקפצו בשמחה על ההצעה, אבל הם רק המשיכו לבכות. המצב התדרדר. נעם העיף על ליה פפאיה והיא בתגובה זרקה לכיוונו צימוקים. מהר מאוד פינת האוכל הפכה לזירת קרב. הפירות היבשים התעופפו לכל פינה, והעציצים שהנחתי על השולחן התרסקו על הרצפה. הייתי עצבנית וקבלתי שוב הוכחה לכך שט"ו בשבט מיותר. דודה פנינה מיד הציעה לעזור לי ובקשה מבעלה לצאת לחצר הבניין עם הילדים עד שיירגעו. בזמן שהילדים ודוד חיים היו בחוץ, אני ודודה פנינה טאטאנו את הלכלוך, השלכנו לפח את הפירות היבשים שנפלו על הרצפה והחזרנו קצת סדר לסדר ט"ו בשבט.
כעבור רבע שעה דוד חיים והילדים נכנסו חזרה הביתה. הבחנתי שנעם וליה מחזיקים בידיהם שתילים קטנים. "דודה אניטה, אנחנו מצטערים. קטפנו את זה מהגינה בשבילך" הם אמרו פה אחד והגישו לי את השתילים בחיוך מקסים. ואז ברגע אחד הבנתי למה הם אוהבים כל כך את ט"ו בשבט, והרגשתי שגם אני מתחילה לחבב את החג הזה.
לכל הטורים החווייתיים של אניטה
בקרו אותנו באינסטגרם
