טבעת על האצבע ובלגן ענק בבית

אם אהבה היא כמו חלום ארוך ומתוק אז הנישואין הם השעון המעורר, כנראה. מאז ומעולם החלום הכי גדול שלי היה להתחתן. ללבוש שמלת כלה, להרגיש כמו נסיכה ולדעת שהגבר שלי נשבע לאהוב אותי לנצח, או לפחות עד שאני אכריח אותו לעשות ספונג'ה. במשך 3 שנים חיכיתי לטבעת מרועי, בן זוגי, ובכל אירוע מיוחד הייתי בטוחה שזה הרגע, שהוא הולך להציע לי נישואין. בימי ההולדת שלי, ביום החברות שלנו, לעזאזל, אפילו ביום הצמחונות הבינלאומי קיוויתי, שהוא יגיש לי חסה שבתוכה טבעת. זה הגיע למצב שבכל פעם שהוא כרע ברך ציפיתי שהוא ישאל את השאלה הגדולה, אבל הוא סתם קשר את השרוכים.

וכמובן, עשיתי את מה שכל אישה שנמצאת בזוגיות ונושקת לגיל 30 עושה- רמזתי לו. אתם יודעים, רמזים עדינים כאלה, כמו להמתין לו בסלון כשאני לבושה בשמלה לבנה ומחזיקה שלט עם המילה "כן". או לשלוח לו למייל רשימת מוזמנים לחתונה, ופרטי קשר של אולמות וצלמי מגנטים. ככה בקטנה. לכו תבינו למה הוא חשב שאני מלחיצה אותו. אני? לחוצת חתונה? מה פתאום?! כל בחורה קמה בבוקר ומשמיעה בפול ווליום את "בואי כלה". ועדיין, עם כל הסימנים הקטנים שהשארתי לרועי, הוא לא הביא לי טבעת. אלא אם כן שאריות של טבעת בצל שהוא אכל בבורגר ראנץ' זה נחשב. ואני הייתי משוכנעת שזה כנראה לא יקרה לעולם, שאשאר רווקה לנצח ואגדל 70 חתולים.

אבל לפני שבוע זה קרה. חזרתי מאוחר מהעבודה, היה לי יום קשה וכל מה שרציתי היה להתקלח וללכת לישון. דפקתי בדלת ורועי עמד בפתח, חוסם את הדרך בגופו ולא מאפשר לי להיכנס. "אניטה, את יכולה אולי לעשות סיבוב בשכונה ולחזור מאוחר יותר? אני קצת עסוק כאן במשהו" הוא אמר. "מה פתאום? השבתי לו. "אני מתה מעייפות". הוא ניסה למחות אבל אני הצלחתי להתחמק לתוך הסלון, ואת מה שראיתי אני לעולם לא אשכח. בחיי, אם אשכח את זה תידבק לשוני לחיכי. בכל רצפת המטבח היו מפוזרות אטריות לא מבושלות. ערימות של סירים מלוכלכים עמדו אחד על השני בכיור. רסק עגבניות נשפך לכל עבר ומיכל של שמנת נטף מהשיש.

"מה זה הבלגן הזה?" שאגתי המומה. "אני מכין לך ארוחת ערב רומנטית" הוא ענה. רועי יודע שאסור לו לבשל בדירה, כי כל בישול שלו גורם למטבח להיראות כמו אחרי פצצה גרעינית. אלא שלרועי הייתה פצצה נוספת שהטיל עליי- הוא מיהר לחדר העבודה והגיח משם עם קופסה קטנה. "יפה שלי, את הכל בשבילי ואני אוהב אותך" הוא אמר, ואז, בתוך כל רסק העגבניות שנזל על הרצפה, הוא כרע ברך. הלב שלי דפק בקצב מסחרר והתקשיתי לנשום. הוא פתח את הקופסה ובתוכה ישבה טבעת יהלום מנצנצת. "אניטה, התינשאי לי?" הוא שאל את השאלה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן. ואני הבטתי בטבעת ושכחתי לרגע מכך שהמטבח מטונף. "כן" השבתי לו בדמעות, התכופפתי לעברו ונישקתי אותו בלהט. ככה ישבנו לנו מחובקים בתוך הטינופת, כשמסביבנו תוהו ובוהו, אבל יחד עם זה כל כך מאושרים.

עוד חוויות מרתקות מחיי אניטה קאלק