חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך. אז שהסופגניות גורמות לכולנו להיראות כמו מגה סופגנייה, אבל יש משהו מקסים בחג הזה. האווירה, הדלקת הנרות והשירים- כי אין כמו לזייף את מעוז צור מול כל המשפחה, כל אלה גורמים לי לאהוב מאוד את חג האורים.
בניגוד לשאר האוכלוסייה שנוהגת לערוך ניקיון מאסיבי בבית רק כשפסח מגיע, אני נוהגת לקרצף את הבית גם בחנוכה (האמת היא שאני מנקה אפילו ביום כיפור, יסלח לי אלוהים). חנוכה מוקדש אצלי, באופן כל כך סמלי, בעיקר לניקוי השומנים מהכיריים והתנור. זה הזמן שבו אני שמה כפפות גומי, מרססת את המשטחים עם מסיר שומנים ומתחילה לשפשף עד שהתנור והכיריים מבריקים.
גם השנה תכננתי לבצע את מלאכת הניקוי החביבה עליי. שלפתי את מסיר השומנים מהארון, שמתי כפפות ולחצתי על מיכל ספריי. חיכיתי שהחומר ייצא אבל לא קרה דבר. לחצתי שוב ושוב. נאדה. מיכל מסיר השומנים היה ריק לגמרי. רכשתי אותו ממש לאחרונה, אבל בניגוד לנס פח השמן, הוא לא הספיק לי לשמונה ימים.
זאת הייתה שעת לילה מאוחרת והחנויות כולן היו סגורות. מישהו אחר היה מחכה ליום המחרת כדי לרכוש מסיר שומנים חדש, אבל לא חולת ניקיון שכמותי. הייתי חייבת לנקות בזה הרגע, עניין של חיים ומוות. למזלי היה לי בבית סודה לשתייה, שזו תרופת סבתא נפלאה המביסה כמעט מול כל לכלוך.
שפכתי מעט סודה על הכיריים וניגבתי במטלית לחה. הכיריים הפכו ללבנים בן רגע. לאחר מכן שפכתי כמות נדיבה של הסודה בתוך התנור, הנחתי מעל מגבת לחה למשך שעתיים ואחר כך שאבתי בעזרת שואב אבק את שאריות הסודה. לאחר מכן, לא היה שום סימן לכתמים שומניים. תאמינו לי, אם זה היה אפשרי הייתי מצביעה לסודה לשתייה לראשות הממשלה. היא בטוח תעניק לנו עתיד נקי יותר.
אחרי שסיימתי עם הניקיונות, רועי הגיע הביתה. "אניטה, אני מת מרעב! אולי נכין ביחד לביבות?" הוא הציע. "למה לא?" השבתי בחיוך. לטקס הן מאכל החג האהוב עליי. כן אפילו יותר מסופגניות שלפעמים מזכירות לי ספוג ממולא בצבע מאכל. אז נגשנו למשימה, אני הייתי אחראית על הכנת הלביבות ורועי על הטיגון שלהן. מהר מאוד התברר שחלוקת התפקידים הזאת הייתה טעות גדולה יותר ממתיחת הפנים של רנה זלווגר. אחרי שסיימנו להכין כמה לביבות, רועי ניסה להוסיף שמן למחבת ובמקום זאת שפך את השמן על הכיריים. השמן הכתים אותן וזלג גם לתנור, משמיד כל זכר לניקיון שהקדשתי לו ערב שלם.
כעסתי כל כך והרגשתי כאילו רועי הוא אנטיוכוס. נכון שהוא לא התכוון לכך אבל זה היה פשוט מתסכל. במצב נורמלי הייתי מסתובבת כמו סביבון סביב הכיריים והתנור ומנקה הכל, אבל הפעם החלטתי למרוד בהרגלים שלי, סטייל יהודה המכבי. דחיתי את הניקיונות ובמקום זאת ישבתי לשולחן וזללתי את הלביבות שהספקנו להכין לפני תאונת השמן. רועי התנצל, ישב מולי ואכלנו ביחד את הלביבות המתוקות, מתענגים על הטעם. בתור חולת ניקיון העובדה שאפשרתי לעצמי ליהנות גם כשיש תוהו ובוהו מסביב הייתה עבורי מדהימה. או אם להיות קלישאתיים- זה היה פשוט נס.
לכל החוויות של אניטה
תערוכת חנוכיות שאתם חייבים לראות
בקרו אותנו באינסטגרם
