המעצבים הישראלים שעשו לנו את השנה

הם מגיעים מתחומים שונים בעולם העיצוב וראשית הדרך של כל אחד מהם הייתה אחרת לחלוטין. חלקם חשבו שבכלל יהיו רופאים או שחקנים, אבל אז הידיים שלהם התחילו "לגרד". ברשימת עשרת המעצבים המבטיחים שלנו השנה חברי ילדות שלקחו את אומנות הרחוב פנימה ומעצבת שגילתה את עולם הילדים לגמרי במקרה. מעצבת גופי תאורה שהייתה בטוחה כי תלך בדרכה של סבתה ועשתה פניה חדה ומעצב שמצא את עצמו ממציא את חדש את עולמם של הסבים שלו. הם שואבים השארה מעולם הימאות ומשוקי הפשפשים והם בעיקר לא מוותרים על המגע הישיר עם החומר. בוגרים וותיקים וצעירים של מיטב בתי הספר לעיצוב בישראל, חלקם כבר שנים בתעשייה ואחרים עושים את צעדיהם הראשונים בה, כולם מבטיחים לנו כי שנת העיצוב הקרובה תהיה מעניינת במיוחד.

מה יהיה צבע השנה ל-2015
אדריכל השנה: משה ספדיה
בשנה החדשה נספור הרבה כבשים

תשוקתו של אסף וינברום (33) לעץ ולעבודות יד יצרה את טביעת האצבע העיצובית שלו וכל עבודה, גם אם יש כמה העתקים ממנה, הופכת לחד פעמית תודות לעבודת היד. וינברום, שסיים את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר רצה ללמוד עיצוב אופנה, אך התגלגל לעיצוב תעשייתי וגילה שם את שחיפש: "במהלך הלימודים ביליתי שעות בבית המלאכה של שנקר שם התחברתי לתוך העשייה, בעיקר בעץ. אני אוהב גם את המנגנונים שבתוך התאורה. כשסיימתי ללמוד הבנתי שאין הרבה אפשרויות בארץ למעצב תעשייתי של ריהוט ותאורה ואמרתי לעצמי שלא אבלה את יתר חיי מול מחשב".

וינברום שכר סדנא, בה עיצב ופיתח גופי תאורה ("כי הייתי יכול לעבוד עליהם בעצמי ללא עזרת אנשי מקצוע") ובערבים המשיך לעבוד בברים. אחרי שנתיים העסק הקטן תפס תאוצה והוא כבר הרשה לעצמו לעזוב את העבודה הלילית. בימים אלו מסיים וינברום את הגדלת בית המלאכה שלו וכעת הוא עובד על הקמת חדר תצוגה. "הרעיון הוא שכל אחד ייכנס לחדר התצוגה דרך בית המלאכה יראה את העבודה במו עיניו, ושזה לא עוד רהיט שנשלח בקרטונים מאיטליה".

נועה חבס (31) משלבת את שתי האהבות הגדולות שלה בתוך העבודה: עיצוב תעשייתי לצד עולם העיצוב הגרפי. המפגש עם עולם הילדים בו היא מתעסקת היום, היה מקרי לחלוטין. חבס למדה נגרות והייתה שוליה של רסטורטור טרם התחילה ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל. לאחר שסיימה את הלימודים, נסעה לפריז שם הייתה סטז'רית אצל המעצב המוערך אריק לוי. בהמשך התקבלה לפרויקט "the vision" של חברת כתר ובתום שנתיים החליטה לפתוח את חברת "נויקי דיזיין".

חבס מעצבת מוצרים דקורטיביים לחדרי ילדים עם קריצה הומוריסטית. בשילוב של מדבקות קיר בדמויות של מפלצות חביבות ועליהן מתלה בצורת שפם. "הילד הוא חלק מהמוצר - כשהוא מתבונן במראה הוא הופך פתאום לאסטרונאוט או צוללן. "עיצבתי קולב שחור בחילופי סטודנטים וכל הזמן קיבלתי פידבקים שאמרו לי - 'תעשי את זה לילדים, קטן יותר וצבעוני'. הבנתי שהתשוקה שלי היא שם. זה הרבה יותר כיף להשתולל עם צבעים וציורים".

המעצבת הצעירה ביותר ברשימת "המבטיחים", נטע טסלר (27) שלנו הגיעה לעולם העיצוב לאחר שנים של התעסקות אינטנסיבית בעולם האמנות. לאחר שחרורה מהצבא רצתה ללמוד עיצוב אופנה אך "לשמחתי, כיוונו אותי במכינה ללימודי טקסטיל". טסלר סיימה לפני שנה בלבד את לימודיה בשנקר. במסגרת פרויקט הגמר שלה החלה להתעסק בקשרים: "לקחתי השראה מעולם הימאות והתחלתי להתעסק בקשרי חבלים. זה עבר הרבה גלגולים ואבולוציה עד שהגעתי לכריות שאני מכינה היום והתפתח לגדלים שונים, לשרפרפים ולספסלים".

הקשרים התחברו גם לעולם האופנה בשיתוף פעולה עם המעצב רונן חן, לו עיצבה צעיפים שעשויים גם הם קשרים-קשרים. יחד עם בן זוגה ושותפה לעבודה, איתמר ישראלי, הם שואפים להתפתח בעיקר לאקססוריז ולרהיטים לבית. אחת ההשפעות המרכזיות על טסלר בעיצוב הוא הסגנון הסקנדינבי המינימליסטי, השימוש בחומרים הטבעיים והבחירה להציב כמה רהיטים וליצור חלל מושלם, מתוך תפיסה כי לא צריך הרבה בשביל חלל שירגיש ביתי. "הפנטזיה זה ליצור מכלול לשטח מסוים - שמישהו יוכל להגיע אליי ולקנות את כל הסלון אצלי".

כבר 15 שנים שתמר ניקס (40) עובדת בתחום ועברה מספר גלגולים עד שהגיעה למקום בו היא הרשתה לעצמה להתרחק מעבודה לפי דרישה ולהגיע למקום שנותן דרור ליצירתיות שבה. "תמיד אהבתי בדים ומוצרי בד ודיי מהר עברתי לעבוד בזה". בתום הלימודים עיצבה לחברת שורש ובהמשך לחברת דלתא עד שמיצתה ופתחה סטודיו משלה ב-2006 בו היא מעצבת מוצרי טקסטיל - מצעצועים דרך מוצרים רפואיים ועד מוצרי ספורט.

בשנה שעברה, עם ההבנה שהיא אוטוטו בת 40, הציבה לעצמה ניקס שתי מטרות: "להציג בתערוכה בינלאומית ולפתח משהו משלי". היא פיתחה מוצר לכלי כתיבה שבעבר חילקה ללקוחותיה לקולקציה והגשימה את מטרותיה, ממש ברגע האחרון. "הצגתי בשבוע העיצוב במילאנו השנה ועכשיו גם יש לי את קולקציית המוצרים שהפכו להיות הבייבי שלי". כשהיא מסתכלת קדימה מקווה ניקס להעמיד קו של מוצרים לבית, מפופים או מושבים רכים ועד לחלל שלם של מגורים בצורניות טבעית המשדרת תנועה.

אירה רוז'בסקי (32) הייתה בטוחה שתמשיך בדרכה של סבתה ותהפוך רופאה אך "ברגע של כנות עצמית", כפי שהיא מכנה את זה, מצאה את עצמה אירה רוז'בסקי רגע אחרי הצבא לומדת עיצוב תעשייתי בבצלאל. עם תום הלימודים החלה אירה לעבוד אצל המעצבת הישראלית המצליחה בעולם, איילה צרפתי עד שהגיעה הרגע "שגירד" לה בידיים. "רציתי לעשות את הדברים שלי", היא מספרת, "והחלה התעניינות בעבודה שעשיתי בפרויקט הגמר שלי בלימודים".

רוז'בסקי פיתחה במהלך לימודיה חומר המשלב זכוכית מחוסמת מנופצת עם סיליקון, "מן זכוכית גמישה", שזכתה להכרה עולמית ולפרסום. לאחר שעזבה את הסטודיו של צרפתי יצאה לדרך עצמאית. היא החלה לעבוד עם אביה, מהנדס ואיש הייטק. שיתוף הפעולה המשפחתי החל בהתייעצות על פרויקט קטן וכיום, השניים מפתחים גופי תאורה בשילוב הטכנולוגיה והחומר שפיתחה. מנורות הזכוכית הייחודיות של רוז'בסקי מפוסלות על ידה באמצעות מניפולציות שהיא מפעילה על הזכוכית בלי להשתמש בחום. כל מנורה היא one of a kind כי הזכוכית לעולם לא תישבר בדיוק באותה הדרך. כיום היא מפתחת קולקציית מוצרים לחללים קטנים ושואפת להמשיך ולהרחיב את פעילותה בעולם.

"עד אחרי הצבא הייתי בטוח שאני הולך להיות שחקן תיאטרון או קולנוע, אני לא מאלה שכל החיים ידעו שהם הולכים להיות מעצב. רק בשנה השלישית ללימודים התאהבתי בעיצוב מוצר". מציין המעצב בן ברוידא (31). זה קרה כשהוא הבין כי הוא יכול לקחת את המוצרים שלו ולהפוך אותם לדמויות או שחקנים במקומו. "הצלחתי ליצור שפה צורנית שמזוהה איתי, של מוצרים שנוגעים באנשים כי הם כמעט נוגעים למציאות".

ברוידא מעצב בעיקר שעונים מעץ עם האינטרפרטציה המקורית והמודרנית שלו. הוא נכדם של בעלי חנות שעונים מצד אחד ושל נגר מהצד השני, ומאמין כי הוא הושפע משניהם. השפעתו העיקרית במוצריו, כך הוא מספר, היא צבע, שלפעמים מתחיל הכל והוא שנותן לו את הרעיון למוצר. "הייתי מאוד רוצה שבכל בית יהיה שעון שלי, עוד לפני יתר העיצוב מסביב. לאנשים קשה להכניס הביתה שעון, כי הוא פחות מודרני ובשפה החדשה שיצרתי אני חושב שכל בית צריך שעון".

ביקורים תכופים בשוקי פשפשים עם אימה גילו לכרם קמינסקי (28) את אהבתה לחפצים. "אני חושבת שבמקום מסוים, העובדה שגדלתי מילדות על אובייקטים משוק הפשפשים וגופי תאורה משנות ה-50 חלחלו לעבודות שלי בצורה מודרנית ועכשווית", היא מספרת. עיסוקה המרכזי בגופי תאורה החל בשנה השלישית ללימודים. מאז, היא פיתחה קמינסקי שתי סדרות של גופים שמלוות את העבודה שלה - אחת בעבודת עץ והאחרת עם שילובי טקסטיל רבים.

"אני אוהבת שיש חלק במוצר שלי שיש בו את המגע הפיסי שלי, גם אם הוא קטן", היא מספרת. קמינסקי, שסיימה לפני שנתיים בלבד את לימודי העיצוב חולמת להצליח שתצליח להמשיך לייצר את חזון העיצובי שלה. "להתפרנס ממה שאתה אוהב לעשות זו משימה לא פשוטה בארץ, ולאו דווקא מלקוחות שמכתיבים לך סטנדרטים מסוימים. אני שואפת שיהיה לי סטודיו של המוצרים שלי".

אריאל צוקרמן (36) וערן שמשוביץ (37) מכירים מילדות. הם גדלו יחד בפתח תקווה בעולם דתי והמשיכו להיות חברים עד היום. אך דרכם המקצועית של אריאל צוקרמן וערן שמשוביץ החלה במקומות שונים. "הגעתי לתחום במקרה", מספר אריאל. "הייתי בניו יורק והתעסקתי בצילום. כשחזרתי לארץ גיליתי את העיצוב התעשייתי וקלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות". ערן, לעומת זאת, טייל באוסטרליה וחיפש את הדרך שלו: "עשיתי כל מני דברים לא קשורים עד שהתגלגלתי לאמנית ביפו. התחלתי כשולייה בסדנא שלה והתאהבתי בתחום".

בתום הלימודים כל אחד מהשניים פנה לפתח את דרכו המקצועית שלו. אריאל עבד כמעצב בכתר פלסטיק עד שב-2010 פתח סטודיו משלו לגופי תאורה ורהיטים. ערן פתח אחרי הלימודים סטודיו יחד עם שותפות עד שעזב אותו בשנת 2011 והקים מותג עצמאי. לפני שנה שכרו השניים חלל משותף בדרום תל אביב שם החל שיתוף הפעולה הייחודי ביניהם. אותו חלל בסמטאות פלורנטין שילב בין נוף בעלי המלאכה "של פעם" לבין תנועת הצעירים באזור. "יש שם תחלופה מטורפת של גרפיטי וקלטנו שיש פה משהו מתבקש. כל שבוע הרחוב משתנה לחלוטין".

הם תלו פלטות ריקות בסמטאות וצפו בהן עד שהתמלאו לאט לאט באמנות רחוב ובגרפיטי. את הפלטות לקחו חזרה לסטודיו ויצרו איתן שורה של רהיטים חד פעמיים שזכו להצלחה ותהודה רבה. "החיבור בינינו היה מאוד מוצלח כי שנינו באים עם מטענים אחרים והשלמנו זה את זה בהרבה מובנים. בכלל, לעבוד עם חבר טובה זה דבר נורא נכון וחשוב". השניים מוספים לפתח את הפרויקט המשותף גם היום וממשיכים לעצב, ביחד ולחוד.

בסטודיו הקטן של אבי פדידה (31) ליד ביתו בירושלים הוא מפתח רהיטים לחברות שונות ואת סדרת הרהיטים הייחודית שלו. כיום הסדרה כוללת שישה אובייקטים העשויים מעץ אלון לבן ובתוך הרהיטים הוא "שותל" ניירות שיוף ששחק עם עצים בצבעים שונים. "אני משתמש בשחיקה שנגרמת מנייר השיוף וככה אני 'מצייר' על הנייר ומקבע את זה, כדי שיהיה שטח אחיד. הקונסטרוקציה חשופה", הוא מסביר.

פדידה מספר כי הוא מקווה להמשיך להריץ את העיצובים שלו בעיקר ולהגדיל את הסטודיו שלו. בעיצוביו דגש על הפרטים הקטנים, עד לרמת המחברים. "בשולחן הסלון שלי יש חור באמצע. הרבה שואלים אותי למה, והתשובה היא כי ככה רואים את כל המחברים".