ילדים, ניקיון ומה שביניהם

"ילדים זה ברכה ילדים זה שמחה". ואני מסכימה, אבל כל עוד הם לא שלך. כיף לשחק עם תינוקות ולצפות בהם ביוטיוב, אבל האמת היא שאין בי שום צורך להיות אמא. עדיין לא. בזמן שחברות שלי, שרובן כבר אימהות, מדברות על בקבוקי חלב וחיתולים, אני חושבת על בקבוקי האלכוהול ששתיתי במסיבה האחרונה. וכשהן מתלבטות איך לחנך את הילד ולאיזה מעון לרשום אותו, ההתלבטות הכי גדולה שלי היא האם לעשות לייק לאיזה סטאטוס בפייסבוק. אני לא מרגישה שהייעוד שלי בחיים הוא להיות מכונה להבאת תינוקות. לא כרגע. תקראו לי אגואיסטית, אבל בעיניי הדבר האגואיסטי הוא דווקא להביא תינוקות לעולם הקשה הזה. כרגע. לא נוכל להתעלם מהלכלוך שהזאטוטים הקטנים משאירים אחריהם. כחולת ניקיון זה בטח יגרום לי לבכות כמו תינוקת.

לכן, כשדודה חנה בקשה ממני לשמור על הילדה שלה מכיוון שהביבייסיטר הקבועה הבריזה, לא שמחתי במיוחד. ליתר דיוק הרגשתי כאילו בקשו ממני בזה הרגע להאזין בלי הפסקה למוסיקה של ג'סטין ביבר. אבל הסכמתי בלית ברירה, אחרת אימא שלי הייתה מנשלת אותי מהירושה. "קשת, תהיי ילדה טובה ותעשי כל מה שדודה אניטה אומרת. אני אחזור מהפגישה לא יאוחר משש בערב". אמרה חנה, נשקה את בתה והלכה. קשת, בת ה-6 לבשה שמלת ג'ינס יפהפייה. השיער הבלונדיני שלה שיווה לה מראה של מלאך והיא חייכה אליי חיוך רחב. חייכתי אליה בחזרה. "את רוצה לצייר?" שאלתי אותה והיא אמרה שכן. הייתי מרוצה. אולי זה בכל זאת לא יהיה סיוט כמו שדמיינתי. הנחתי לה כמה דפים לבנים על השולחן בסלון, עפרונות וצבעים, לצד כוס שוקו חם ומתוק. "קשת, אני הולכת לעבוד קצת בחדר השני. את תסתדרי כאן?" שאלתי אותה והיא הנהנה, ישבה על הכורסה והתחילה לצייר. חשתי הקלה גדולה ונגשתי לחדר העבודה, לעבור על מיילים ולהתנתק מהג'וב החדש שהפילו עליי.

אחרי עשר דקות שמעתי רעש חזק. נבהלתי ורצתי במהירות לסלון. מחזה מזעזע נגלה מולי. כוס השוקו התנפצה לרסיסים והמשקה החום טינף את הספה החדשה. זכוכיות עפו לכל עבר וצבעי גועש כיסו את השולחן. בתוך כל ההמולה הזאת, קשת עמדה יחפה על הרצפה ודמעות בעיניה. "קשת, תיזהרי! יש כאן זכוכיות! את תיפצעי!" קראתי לעברה. הרמתי אותה והושבתי אותה על כיסא מחוץ לסלון. "את בסדר? נחתכת?" שאלתי בדאגה ובדקתי את כפות הרגליים הקטנות שלה. לשמחתי לא היה בהן אף חתך. לקחתי מטאטא והתחלתי לגרוף לתוך יעה את רסיסי הזכוכיות. "אני מצטערת. פשוט השוקו החליק לי" היא אמרה וראיתי חרטה אמתית בעיניה. "זה בסדר" השבתי. הלכלוך פחות הזיז לי לעומת החשש שיקרה משהו לקשת. "אני יכולה לעזור לך לטאטא?" היא שאלה. "יש לי בבית מטאטא קטן. בכל פעם שאימא מנקה את הבית אני עוזרת לה". זה הפתיע אותי לגמרי: "באמת? את אוהבת לנקות?" היא הנהנה בחיוך שחימם לי את הלב. עזרתי לה לנעול נעליים ובקשתי שתחזיק את היעה. היא עשתה זאת בהנאה גדולה. בזמן שניקינו ביחד את הרצפה הבטתי בה ואז פתאום הבנתי את כל הנשים שרוצות להיות אימהות. לראשונה בחיי הרגשתי רצון שיהיה לי ילד משלי. הוא אולי ילכלך ויבלגן לי את הבית, אבל תמיד נוכל לנקות ולסדר הכל מחדש.


עוד טעימות מהטורים של אניטה קאלק