צה"ל, שפר הופעתך!

השירות הצבאי שלי זכור לי בעיקר כתקופה שבה למדתי מהם ההבדלים בין נס קפה לקפוצ'ינו. בזמן שחיילות וחיילים אחרים נלחמו על המולדת, אספו מודיעין כדי להגן על המדינה ומנעו פיגועים, אני שירתתי כפקידה, או במילים אחרות כמש"קית קפה. במשך שנתיים, הגשתי למפקד שלי מנות קפאין. הימים המעטים שבהם לא הגשתי קפה היו מבחינתי נס, ובשאר הזמן היה לי סתם שחור. מעבר לכך שהרגשתי שאני לא תורמת מספיק, בעיקר תסכלה אותי העובדה שאני נאלצת ללבוש את אותם מדים במשך 730 יממות, והנורא מכל הוא שירוק זה בכלל לא הצבע שלי. הדבר היחיד שעזר לי להתמודד עם השירות המשמים שלי היה ניקיון. כשרק הגעתי למשרד של המפקד שלי הייתי בטוחה ששד טסמני נכנס לשם, עשה תוהו ובוהו והשאיר את החדר מלוכלך. כשלא ביליתי במטבחון ומזגתי מים רותחים לספלים, דאגתי לקרצף את המשרד של המפקד, לשטוף את הרצפה, לעשות פנאלים. אני הייתי ככל הנראה החיילת היחידה שנהנתה להחזיק מגב ועשיתי ניקיון כל כך יסודי שהרס"ר נתן לי אות הצטיינות.

עכשיו, כמעט 10 שנים אחרי שהשתחררתי, חזרתי שוב לבסיס צבאי, והפעם כדי לבקר את רועי שגוייס למילואים. בניגוד אליי, רועי ידע מה זה צבא אמיתי, ושירת בחיל התותחנים. כמעט כל שנה הוא מקבל צו, ואני מתמלאת געגועים ורק מחכה שיחזור הביתה. הפעם החלטתי לבקר אותו, לתת לו סירים מלאים בתבשילים ולעזור לו להעביר את השבת בבסיס בצורה הכי נעימה שאפשר. כשהגעתי לבסיס הש.ג מיד נתן לי להכנס כששמע שרועי הבן זוג שלי."יש לך חברה יפה" הוא אמר לרועי שהתקרב אלינו בחיוך. רועי היה כל כך חתיך במדים, פשוט גאוות יחידה. קפצתי עליו בנשיקות וחיבוקים, אפילו שלא התראינו בסך הכל יומיים. "וואו, אם הייתי יודע שהמדים עושים לך את זה הייתי נשאר בקבע". הוא משך אותי לעבר בניין המגורים של החיילים.

"ברוכה הבאה למלון הרודס!" רועי פתח את דלת חדר המגורים שלו ואני נכנסתי לשביזות. מיטות הקומותיים היו עמוסות בבגדים, והמצעים היו מבולגנים. הרצפה הייתה מטונפת, מלאה בסימני בוץ. ריח של גרביים נישא באוויר וערימות של אבק עטפו כל פינה. "צריך לנקות כאן" הכרזתי. רועי הסכים, הלך למחסן חומרי הניקיון של הבסיס וחזר עם מטאטא, מגב, דלי וחומר ניקוי בלתי מזוהה. "בבקשה, אהובתי" הוא אמר. התחלנו לנקות כשאז הוא קיבל קריאה בטלפון לצאת לשטח. "מצטער, מותק. אני חייב לזוז". הוא אמר, נישק אותי ויצא מהמגורים. אני בינתיים המשכתי לנקות. טאטאתי את הרצפה, עשיתי ספונגה, ונפטרתי מהאבק שלא נוקה מאז משה דיין היה הרמטכ"ל. הייתי כל כך שקועה בניקיון שלא שמעתי את צעדים הכבדים שעלו במדרגות. "מה את עושה כאן?! חשבתי שהייתי ברור כשאמרתי שלחיילות אסור לבקר במגורי הבנים ועוד בלבוש אזרחי!". רס"ר הבסיס עמד מולי וצרח. "קחי איתך את המטאטא, תעלי על מדים ותלכי לנקות את השירותים בחדרי המגורים של הבנות. אני לא מבין למה אתן אף פעם לא מקשיבות לנהלים". הוא קרא ונראה מתוסכל מאוד. רציתי להסביר לו שהשתחררתי מהצבא מזמן ושרק באתי לבקר את החבר שלי שמשרת כאן, אבל כל מה שהצלחתי למלמל זה: "כן המפקד.. רוצה קפה?".

עוד טורים משעשעים של אניטה קאלק