אבל הרגע שטפתי: איך מנקים בחורף?

ספרתי בעבר על האהבה שלי לחורף. על כך שאני מתענגת על ריח הגשם ונהנית לצפות בו כשאני מכורבלת בפוך, מחובקת עם בן זוגי ולגמת מרק צח. אבל כמו שחז"ל אמרו, אין טוב בלי רע, והשבוע נוכחתי לגלות שלצד היתרונות הרבים של העונה הקרה, ישנם לא מעט חסרונות, שגורמים לי להשתוקק שהקיץ כבר יחזור.

כמו תמיד, כמה טיפות של גשם גרמו לישראל להפוך למדינת עולם שלישי. כבר בחדשות נחשפתי לפקקים הרציניים ולהצפות בכבישים, אבל החלטתי לנסוע לסופרמרקט. הייתי צריכה באופן נואש לרכוש חומרי ניקיון חדשים. יכולתי לחכות שהמבול יסתיים וקשת בענן תאיר את השמיים, אבל לא הייתה לי סבלנות לחכות ושום דבר לא עצר אותי בדרך לקניית אקונומיקה. כן, גם לא בריכת שחייה שהתחפשה לאוטובוס. מתחת למושבים זרם לו נהר מלוכלך של מי גשמים, והנוסעים נאלצו להרים את הרגליים, ממש כאילו אימא שלהם עושה ספונג'ה בבית. לרגע הרגשתי כאילו אני בוונציה.

אחרי ששחיתי לעבר הסופר והצטיידתי בחומרי ניקיון, חזרתי הביתה, ספוגה במים אבל שמחה. הגיע זמן הניקיונות! שמתי כפפות והתחלתי לקרצף את הבית. ניקיתי פאנלים, תריסים, טאטאתי רצפה ושטפתי אותה היטב, מוודאת שלא נשאר אף לכלוך ושהיא מבריקה כמו אלברט איינשטיין. כעבור שעה של ניקיונות ישבתי קצת לנוח כשדפיקה נשמעה בדלת. זה היה רועי. הוא הבחין במגב שנשען על הקיר ונכנס בצעדים מהוססים. לא כל כך הבנתי למה, כי הרצפה כבר הספיקה להתייבש, עד שנחשפתי לסרט האימה. הנעליים שלו היו מלאות בבוץ. הרצפה הלבנה הפכה בן רגע לשחורה, וסימני הבוץ נמרחו בכל פינה. כל מה שרציתי לעשות היה לתקוף את רועי אבל חששתי שהוא ילשין עליי לארגון זכויות הגבר במשפחה. הסתפקתי בלהוציא לו כרטיס אדום, או במילים אחרות, להכריח אותו לחלוץ נעליים ולנקות את הרצפה. בואו נגיד שהספונג'ה שלו נמשכה יותר זמן מהדרבי.

מיד כשהרצפה חזרה להיות שוב נקייה, הצצתי מבעד לחלון. השמיים התבהרו והשמש יצאה, אז הגעתי למסקנה שזה זמן טוב לתלות כביסה. תליתי את הבגדים שלי ושל רועי על החבל, או יותר נכון תליתי 50 שמלות שלי, ושלושה זוגות גרביים שלו. בערב, הבגדים התייבשו אבל דחיתי את ההורדה שלהם מהחבל, כי הכלב סימבה היה חייב לרדת למטה. יצאתי החוצה לטייל איתו, מיד כשחזרתי גשם כבד התחיל לרדת. "הכביסה!!!" זעקתי זעקת כאב נוראה. מאוחר מדי. כל הבגדים נרטבו. הגשם המשיך לרדת כל הלילה, והכביסה הרטובה בינתיים עמדה לה, עצובה ומחכה לקרן שמש שתפציע. ובבוקר השמש אכן עלתה ואף ענן כהה לא נראה בשמיים. אז תליתי את הכביסה ונסעתי לעבודה. כשחזרתי הביתה חשכו עיניי. הסתבר שבזמן שהייתי עסוקה במשרד, ירד גשם, והרטיב לי את הבגדים התלויים על החבל. רועי מצא אותי יושבת בסלון ובוכה בתסכול. "איך אני אמורה לתלות כביסה ככה? עוד לפני שהיא מספיקה להתייבש יורד גשם! נמאס לי, אני סובלת בחורף!". רועי הלך לחדר והראה לי תמונה מקטלוג של מוצרי חשמל. "מה זה?" שאלתי בחוסר הבנה. הוא הצביע על אחת התמונות. "מייבש כביסה. התכוונתי לקנות לך אותו ליום הולדת, אבל נראה לי שאין טעם לחכות עד יוני. מחר תקבלי מתנת יום הולדת מוקדמת". כך, בתוך רגע, הרגשתי כאילו נפתרו כל בעיות היקום, והחורף חזר להיות שוב העונה האהובה עליי.

עוד חוויות מבית היוצר של אניטה קאלק