כשהילד מגיע הביתה עם כלב מהרחוב

לעולם לא אשכח את היום בו מצאתי את גור החתולים. הייתי בת שבע ושיחקתי עם אחי בגן ציבורי. התגלשנו במגלשות כשאז שמעתי יללה מבעד לשיחים. התקרבתי לשיח וראיתי אותו. חתלתול קטן, בקושי בן יומיים, הביט בי בעיניים גדולות. הוא ישב לו מכווץ, מחכה כנראה שאמו תגיע ותדאג לו, אבל אף חתולה לא נראתה באזור. בלי שום היסוס תפסתי את החתול בשתי ידיים. "אנחנו נאמץ אותו" הודעתי לאחי והתחלתי לצעוד הביתה, בזמן שהגור הפצפון ליקק במרץ את כפות ידיי. עד שהתקרבנו לבית כבר בחרתי לו שם-סימבה, ואני ואחי הספקנו להתווכח מי יזכה לישון עם החתול באותה המיטה.

אלא שכבר בגיל שבע למדתי על בשרי שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים. כשאמא שלי פתחה לנו את הדלת וראתה את הגור, היא צרחה כאילו ראתה את לוחמי דע"ש. "מה החיה המטונפת הזאת עושה פה?? החתול הזה מלא בחיידקים! הוא ילכלך לנו את כל הבית! ובדיוק עכשיו שטפתי את הרצפה! תוציאו אותו מכאן מיד!" וכך, בלית ברירה נאלצתי לנטוש את סימבה. ניסיתי לשכנע את אמא שיישאר איתנו באופן זמני עד שנמצא לו משפחה מאמצת אחרת, אבל הסיכוי שחתול יעבור את סף דלתנו היה כמו הסיכוי לראות את חן טל בלבוש מלא.

כחולת ניקיון, אמי סירבה בתוקף להכניס כל חיית מחמד לבית. המחשבה על השיערות שהכלב או החתול משירים אחריהם על הספה והשטיחים, צמררה אותה, והחשש שמא בעל החיים ישרוט את הסלון היקר הטריף אותה. גם אחרי שבכיתי והבטחתי שאני אשאב את השיערות של סימבה ואדאג שווטרינר יקצוץ את ציפורניו, היא נשארה בדעתה. "אם את רוצה נקנה לך דג" היא אמרה לי, אבל דגים זה כל כך משעמם שכבר הייתי מעדיפה לגדל ג'וק.

אז, בגיל 7, האמנתי בכל ליבי שכשאהיה גדולה אקים לי גן חיות בתוך הבית, אבל הגרוע מכל קרה: הפכתי להיות אמא שלי. אני אמנם נהנית לצפות בסרטונים של חתולים מנגנים על פסנתר או בכלבים שרודפים אחרי הזנב של עצמם, אבל לא מוכנה בשום פנים ואופן לגדל חיית מחמד. גושי הפרווה האלה מתוקים מאוד אבל אני מעדיפה שישארו ביוטיוב ולא ייכנסו לי לדירה וילכלכו אותה. בניגוד אליי, רועי השתוקק שנאמץ כלב או חתול. פעם הוא שלח לי תמונה של כלבת לברדור שננטשה אבל אני סירבתי בכל תוקף לאמץ אותה. "בשביל מה אתה צריך כלבה? יש לך כבר אותי" אמרתי לו בחיוך והוא רק הביט בי מאוכזב, כמו חתול בית שאיש לא רוצה ללטף.

אבל הכל השתנה בשבוע שעבר. רועי הוריד את הזבל בזמן שעשיתי ספונג'ה. לאחר כמה דקות דפיקה נשמעה בדלת וכשפתחתי אותה רועי עמד שם עם ידיים עמוסות. ביד אחת החזיק את פח הזבל הריק וביד השנייה החזיק כלבלב. "מצאתי אותו משוטט על הכביש. הוא כמעט נדרס." היו לו אוזניים שמוטות, פנים קטנות ופרווה לבנה שהוכתמה מלכלוך. לא היה לו קולר ולא תליון שיעזור לנו למצוא את בעליו. הוא הדיף סירחון והבחנתי בכמה שיערות שנשרו ממנו. רציתי לצרוח על רועי שיעיף את הכלב הזה מהבית, שהוא מלא בחיידקים ושבדיוק שטפתי רצפה, אבל אז הבטתי בעיניים הגדולות שלו. הן היו כל כך טהורות ותמימות ומשהו בי התרכך. "בוא נעשה לו מקלחת וניתן לו משהו לאכול". אמרתי לרועי. הוא הכניס פנימה את הכלב שקשקש בזנבו בשמחה. ידעתי שאצטרך לנקות אחריו, להפעיל את שואב האבק לעיתים קרובות ולעטוף את הספות בכיסויי בד, אבל הייתי מוכרחה לאמץ אותו. הרגשתי שאני חייבת את זה לילדה שהייתי ולחתול שנאלצתי לנטוש. "איך נקרא לו?" רועי שאל בזמן שהוא מילא קערה במים. הבטתי לכלב בעיניים והשבתי: "נקרא לו סימבה".

עוד חוויות ניקיון של אניטה קאלק