שלומית בונה סוכה מוארת ונקייה

האישה הכי מדהימה בעיניי היא שלומית. כן, זאת שבונה סוכה. כי עם כל הכבוד לנשים חזקות אחרות כמו וונדרוומן, ז'אן דארק, הילארי קלינטון וליידי גאגא, שלומית היא היחידה שדופקת פטיש ומסמר ובונה סוכה כהלכתה, מוארת וירוקה. ואין זאת סתם סוכה, אלא סוכת שלום- הישג שאפילו ג'ון קארי לא הצליח להגיע אליו גם אחרי סבב שיחות מתיש בינינו לבין הפלסטינים.

כשחושבים על זה, סוכה יכולה להיות פיתרון מושלם לבעיית יוקר המחייה- אין צורך לשלם שכר דירה או ארנונה, ולרוב סוכות הן גדולות יותר מהדירות המחולקות בתל אביב. למרות זאת, אני לעולם לא אסכים לגור עם רועי בסוכה, משום שהיא נוטה לצבור אבק ולכלוך, ולחולת ניקיון כמוני זה יהיה עינוי של ממש. חוץ מזה, אני מעדיפה שהגבר שלי יעשה לי מסאג' ולא שהנמלים יעשו לי קיצי בגב.

אז איך בכל זאת מצאתי את עצמי השבוע יושבת בסוכה? עוד בראש השנה, שמוליק, וועד הבניין שלנו, החליט להקים בחצר סוכה, שתשמש את כל הדיירים. בתכלס, אם לא הייתי יודעת שהוא מחובר לדת הייתי חושבת שהוא מתכוון להשכיר את הסוכה לפליטים סודנים. על אף הכוונות הטובות של שמוליק, אף אושפיזין לא התארח בסוכה, שנראתה גרוע יותר מהחביתה של פרופסור עמוס רולידר. היא הייתה ריקה מקישוטים, עמד בה כיסא בודד והסכך שלה היה עקום כמו אייפון 6 פלוס. במקום סוכת שלום היא הייתה כמו זירת מלחמה- ילדים קטנים שעברו במקום זרקו לתוכה שקיות במבה ושפכו כוסות קולה על הדפנות. שלומית הייתה יכולה להציל את הסוכה הזאת, אבל שלומית היחידה שאני מכירה הייתה המורה שלי בכיתה ב' והקשר שלה לסוכות הוא שהיא חמוצה כמו אתרוג.

בלית ברירה, החלטתי לקחת יוזמה ולהיות זאת שתנקה את הסוכה. זרקתי לאשפה את כל שאריות הבמבה, טיאטאתי כל פינה וניקיתי את הדפנות בעזרת מטלית. קניתי כמה שרשראות יפות ותליתי אותן, ביחד עם תמונות נוף נחמדות. הצבתי שולחן במרכז הסוכה ומסביבו כמה כיסאות ישנים שמצאתי במחסן של ההורים שלי, והנחתי גם מזרן למקרה שאחד הדיירים יחשוק בשנ"צ. שמתי את ארבעת המינים בצלוחית מהודרת, ורועי עזר לי ליישר את הסכך. הבטתי בסוכה ופשוט התמוגגתי. תכננתי לכנס את דיירי הבניין שיחזו בפלא, אבל במקום זאת חזרתי לנקות את הבית. השקעתי כל כך הרבה זמן בלצחצח את הסוכה ששכחתי שיש לי בית שגם הוא דורש ניקיון.

אחרי שעות של ניקיונות הייתי כבר מותשת והלכתי לישון עד הבוקר. למחרת ירדתי לחצר כדי להביט שוב ביצירת האמנות שלי. מתוך הסוכה שמעתי קולות וחששתי ששוב אותם ילדים קטנים נכנסו לסוכה והרסו אותה. התקרבתי לאט לאט ואז ראיתי אותו. גבר מזוקן שכב על המזרן, מתחת לתמונה שהציגה את נופה של ירושלים. הוא נחר והיה שקוע בשינה עמוקה. הוא לבש סחבות ונראה שעברו ימים רבים מאז שעשה מקלחת. לא הכרתי את הפנים שלו והוא בוודאות לא היה אחד מדיירי הבניין. צעדתי לאחור בחשש ומולי הגיח שמוליק הוועד. "אני מכיר אותו. קוראים לו רחמים". הוא אמר לי והביט בגבר הזר. "הייתה לו עבודה טובה בבורסה עד שהוא הסתבך בחובות. עכשיו הוא הומלס, משוטט לו כל הזמן ליד גנים ומחפש מקום לישון בו. נראה לי שבזכותך הוא מצא בית חדש". שמוליק חייך אליי. הבטתי על הפנים השלוות של רחמים שישן בסוכה המוארת והירוקה, וידעתי ששלומית הייתה גאה בי.

תנו טיפ ניקיון שווה ותוכלו לזכות במארז מפנק לחג