להפוך את הממ"ד לארמון ילדים

כולנו היינו השבוע בממ"ד, או במקלט. אם לא פיזית אז רוחנית, ואם לא רוחנית אז דרך אתרי החדשות, ואם לא אף אחד מהם אז זה רק כי היינו באוטו על איילון ושמענו מוזיקה חזקה מדי, ולכן עצרנו מאוחר מדי. אבל המרחבים המוגנים הם לא בכל מקום, בכל בית. הבית הפרטי שלי הוא ישן וקצת רעוע ומתהדר בגג רעפים חתיך אבל מתפורר שמתחתיו יושבת לה תקרת רביץ עוד יותר מתפוררת. ביום יום המשמעות של תקרה כזו היא בעיקר סדקים וחוסר בידוד תהומי אבל בימים, אלו המשמעות משתנה ובשורה התחתונה אם ייפול עלי טיל, היה כבר עדיף עם הייתי יושבת מתחת העץ בחוץ ושותה בירה. כלומר – אפס הגנה.

הבית שלי, ברוך הפסקות האש, לא בטווח הטילים האינטנסיבי אלא הרחב יותר, כזה שמצריך ממ"ד אבל יש דקה וחצי ללכת אליו. ביומיים הראשונים הבית נטול הממ"ד שלי סיפק אותי אבל כשהתגברו התותחים והתחלתי לרוץ למרחב מוגן (מתחת לתקרת רביץ, כן?) בתדירות שאשה הריונית רצה לשירותים, החלטתי לזוז לגיסתי, שם יש ממ"ד וחלל משחקים כיפי לילדים כדי שלא ישתעממו בימי הקיץ וההפגזות.

ההחלטה לקחה יומיים לא בגלל שהרגשתי באמת בטוחה אצלי בבית אלא בעיקר כי ביתה של גיסתי הוא אחד הבעייתיים ביותר שחובב ניקיון נתקל בהם. ההחלטה להיות במרחב כזה, לא נקי ומסודר, הייתה לי לרגע יותר קשה מההחלטה לעבור למרחב מוגן אמיתי. נניח לרגע את עניין הניקיון בממ"ד, שכמו רוב הממ"דים שאני מכירה, הפך למחסן שבו מעלים אבק מעילים לצד משחקי ילדים, ניירת ושאר מתנות ללא פתק החלפה.

לא עמדתי בזה. בעדינות ביקשתי לסדר, בעדינות ביקשתי קצת לנקות, "בואי נעשה לילדים ארמון בממ"ד" רמזתי לה, "שתהיה להם חוויה חיובית מהאזעקות הבלתי פוסקות האלו". הסכימה. בתואנה זו התלבשנו על החדר והפכנו אותו לארמון עם שואב אבק שנכנס לפעולה, רסס ונגב שהגיע לכל פינה ושטיפה יסודית של הרצפה בנוזל ריחני ונעים. על המדפים הגבוהים עמוסי קופסאות הפלסטיק אה-לה-איקאה נתלו סדינים לבנים וורודים, זיכרון לארמונות אירופיים שוחרי שלום, הקירות נוקו באינטנסיביות עם ספוג הפלא שהצליח להפיח קצת לובן בקדרות בסגורה של החדר הזה, ציורי הילדים נתלו על הקיר כמו דיוקנאות של נסיכים ורוזנים וסלסולי קישוטים ורודים השתלשלו מהתקרה.

האזעקה הבאה שתפסה אותנו, הייתה כבר בתוך ארמון קסמים ובה היו נסיכות ונסיכים שהסתתרו מפני המכשפה הנוראית "טילה". הם הורו אחד לשני לסלוח למכשפה וכשתסיים לצעוק בקולי קולות יהיו יותר ממוכנים להזמין אותה לתה ועוגיות. אחרי אזעקה שנייה, הילדים כבר ביקשו להישאר במרחב המוגן ולעזור לי למרק את רצפת השיש ועמודי הזהב כדי שהארמון יהיה מבריק לקראת צעקותיה החוזרות ונשנות של המכשפה המשוגעת מהדרום.

האזעקות עדיין נמשכות והארמון הפך לטירה. הנורות הפכו לשנדילירים והמזרנים למיטות פאר. הילדים מרוצים. אבל מה איתי? בין כל הרצון לטירות קסומות ואבירים על סוס לבן שמשום מה לא מצליחים להגיע בגלל פקקים, נדחקתי לפינה. מדי פעם עוד אפשר למצוא אותי באמצע אזעקה לוטשת עיניים לאיזה פינה חשוכה שעוד יש בה מעט קורי עכביש ולמזלי, וכל מה שבאמת עובר לי בראש הוא – מתי כבר אקח סמרטוט ואנקה את הלכלוך הזה?

כל טורי הניקיון של המנקה הכפייתית שלנו