איך חולי ניקיון מתמודדים עם הטינופת בים?

הדרך לים רצופת כוונות טובות ואוטוטו גם אתם תתמכרו אליו. תתמכרו לאוויר הנעים שעולה מן הים, למים הקרירים שמצננים אתכם, לרחש הגלים ולענבים המתקתקים. תסעו לים בשבת בבוקר או באמצע השבוע בספונטניות אחר הצהריים כשהילדים יצאו לחופש הגדול. אבל כמה דברים קטנים יעצרו אתכם מלהנות עד המקסימום. הזוהמות השונות שהים מביא איתו.

כבר שמגיעים לחוף זה מתחיל. החול הזה, הבלתי נגמר, שחודר לכל נקבובית בגוף, מתחבא מאחורי כל שערה בראש ונמצא בכל תיק, אטום ככל שיהיה. לכל ענב מתווסף גרגר חול שאי אפשר להתעלם ממנו, וכל ביס ממנו הופך לבעייתי ופחות מפנק. עם ההתמקמות מתבררת בעיה חדשה: יש חול גם על השמיכה שפרשתי, ולרגע אני מתחרטת שלא באתי עם מחצלת ענקית ומטאטא כדי שאוכל להשאיר את הסביבה שלי נקיה. נשמע לכם מוזר אבל כבר ראיתי כמה וכמה אנשים שחול הוא אינו מנת האושר שלהם והם דואגים להשאיר את הסביבה שלהם סטרילית ככל האפשר.

הכניסה למים מרגיעה מעט את הרוחות והופכת את השהייה למעט יותר נסבלת, כי בכל זאת השילוב של החול והחום לא מעודדים. נכנסים למים וברגע הראשוני תחושת ניקיון עוטפת ומביאה איתה רוגע ושקט. אבל היי, מה זה שם נוגע לי ברגל? עונת המדוזות עוד רחוקה מאיתנו, אחרת לא היה סיכוי שהייתי מכניסה אצבע למים. זו שקית! ועוד שקית ניילון שקופה ומדובללת עם הכיתוב של חברת הסופרים המרשעת והיקרה. היא נצמדת לי לרגל וברגע אני יכולה להרגיש את שאריות הטינופת שנאספה לאורך הים מחלחלת לי ונצמדת לרגליים. בגועל ויש לומר גם קצת בלחץ אני מניפה את רגלי אל על כדי להשתחרר מהשקית העלוקתית ונוחתת על הישבן.

השקית אמנם מורידה ממני את העול אבל ברגע שנחתי בתוך החול התחילה צרה צרורה יותר, והיא שוב, החול. הפעם במקום שיתמקד בין אצבעות רגליי, הוא החליט להשתרבב אל תוך בגד הים שלי. איזו הרגשה מזעזעת. אין איש שקורא את הטור הזה עכשיו ולא זז באי נוחות בכסאו. כי זה פשוט נורא, כמו אלפי נמלי זכוכית קטנות מהלכות לך בחלקים הלא חביבים של הגוף, והדרך היחידה לנקות אותם היא להגיע הביתה ולהתנקות. כלומר, נכונות לי עוד לפחות שלוש שעות של הנאה מגורגרת. מחליא.

רגע אחרי שאכלנו ענבים מטונפים, שתינו מים עם חול וניסינו להוציא בסתר את הגרגירים מבגד הים, נכנסנו לטבילה אחרונה. ובכן, זה יותר נורא מהדבר הכי נורא שתוכלו לדמיין. זה נדבק ולא יורד, ויש לו קונוטציה של שנות ה-80. אני מדברת על זפת, שבעבר היתה קצת יותר שכיחה בחופי הארץ, אבל נדמה שבשנים האחרונות נעלמה, וטוב שכך. למרבה הצער היא החליטה דווקא להידבק אלי, אולי כי היא מרגישה שקצת בא לי להיות שוב בשנות ה-80 ולהרגיש צעירה ויפה. היא לא יודעת שהיא לא תוסף יפה במיוחד? חבל.

עכשיו, כשחוזרים הביתה סדר הפעולות גדל ומתחיל בשמן תינוקות על הרגליים כדי להוריד את הזפת, ניקוי יסודי תחת הברז, קרצוף של חפיפה כפולה ולאחריה מרכך, צחצוח שיניים על מנת לסלק את גרגירי החול שעוד נשארו וכמובן, התמכרות למזגן והסתגרות בחדר עד ליום למחרת. אחרת אין ספק – הגוף בטראומה.

לכל הטורים של חולת הניקיון סאני סופט