בדרך לפסגה: חדר משחקים הוא פתרון טוב למקרצפים הכפייתיים

סדר וניקיון הם נחלתי הבלעדית. כמו שכתבתי בשבוע שעבר הילדים עוזרים, מטפלים ומתנסים אבל המאסה הגדולה של החומר מתנקזת אליי כמובן. כך שגם בימים שהם מלכלכים מדי או עושים בלגן, את הרוב אני תמיד מסדרת.

היום שבו החלטתי לתת לילדים שלי עונש על חוסר סדר ובלגן היה היום הראשון שבו הם ניקו, סידרו ועשו הכל לבד. בלעדי. אני ישבתי לי על הספה ודמיינתי שהם גם עושים לי מסז' בכפות הרגליים. זה התחיל בבוקר יום שבת, אז ישבו הוא ואחותו הגדולה ממנו ב-3 שנים ובעצם בגללי הפכו את חדר המשחקים למה שאני קוראת לו טרור רצפתי, ממושך שכלל הוצאת כל משחק קופסה אפשרי, פיזור כל פאזל, בשלב כלשהו הפכו כל בובה לזכר אלפא רוטן ומעל הכל ניצחה איזו קרוסלה של סוסים שהפעילו לה את המוזיקה שוב ושוב ושוב. כן, מה שהרווקים קוראים לו: אל תקרבו את זה אליי בבקשה.

היתרון שבחדר משחקים הוא שבאמת אין כמעט בלגן חוגג מול העיניים. אם קשה לי לראות משהו, אני פשוט סוגרת אותם בחדר והם יודעים שבסוף היום אנחנו עושים מעשה, ומחזירים את כל המשחקים למקום, עד אחרון חרבות הפליימוביל. בדרך כלל הברדק לא באמת חוגג כי מדי חצי שעה אני נכנסת, קוראת להם לאסוף את המשחקים וביחד אנחנו מצליחים להחזיר חלק מהתפזורת למקומה בלי שיתערבבו חס ושלום, חלקי עולם הפיראטים ועולם המערב הפרוע בטעות.

אבל אותו יום שבת היה מהלך לא סטנדרטי. בבוקר, בעודי שותה את הקפה הראשון, הקטן רץ, נתקל בי ושפך את הקפה על כל הרצפה, ומזל שלא עליו. לא רק כי הקפה רתח, אלא גם כי הייתה לו פיג'מה חדשה ונקיה שחבל שהייתי עובדת שעות להוצאת הכתם שעליה. כמובן שהפנקייקים המסורתיים של שבת בבוקר התאחרו בגלל ניקיון ושטיפה אינטנסיביים של המטבח ואנשי הבית כבר עמדו רוטנים עם הלשון בחוץ. ובכן, לא מחזה נעים בשבת בבוקר. או בעצם בכל יום.

בלי להתבלבל שלחתי אותם להיסגר קצת בחדר המשחקים כדי להשאיר לעצמי קצת שקט נפשי לנקות את הקפה ולהכין פנקייקים אווריריים ומפנקים בשקט. אחרי שעה קלה של ניקיונות והכנות, וכשקראתי להם לחזור למטבח ולאכול ארוחת בוקר חשכו עיניי. לא נשאר סנטימטר אחד על הרצפה שלא כוסה במשחקים, צבעים, קוביות ומכוניות משחק. בגלל שכולם כבר היו רעבים ואף אחד לא הצליח לחשוב כראוי הוצאתי משפט נוראי מהפה, כמובן שזועם נורא: "מה זה הבלגן האטומי הזה?" השתוללתי. "אחרי האוכל אין יותר משחקים כל היום. היום רק מנקים ומסדרים". איכשהו המשפט הזה עבר חלק, כי הם היו רעבים. אבל המהלומה הגיעה אחר כך.

שכחו מתורנויות וחלקות עבודה שהם היו רגילים אליו. באותו יום הם הבינו אחת ולתמיד שלא שווה לעשות עד כדי כך בלגן בבית: אחרי שסידרו את כל החדר והחזירו את הפריטים למקומם, קיבל כל אחד את מוט הקסם שלו לאותו יום: אחד עם סמרטוט והשנייה עם שואב האבק הידני. הם לא הורשו לשחק בחדר המשחקים ולרגע היו נראים קצת מדוכאים. אבל איכשהו, בתוך השעמום שלהם הם הפכו את הניקיון לתענוג. הפכו אותו למשחקי תפקידים, מצאו פינות נסתרות למשחק בבית ומצאו את הדמיון שלהם עובד שעות נוספות עם כמה מגבים, דלי ואטבים. יצאנו נשכרים, כולנו. אני זכיתי ליום חופש מניקיון והם הפכו את העונש שלהם – ליום שלם של פנטזיות.

עוד סודות מלוכלכים של סאני סופט