כחול לבן? לא בתחום הטקסטיל והמצעים

אם לפני כמה עשורים היו לנו שני זוגות מצעים בארון, והיינו מחלפים ביניהם רק לפי ימי הכביסה, כיום המצב שונה לגמרי. בשנים האחרונות החלה פריחה של יצרנים ישראלים המייצרים מצעים בלבד, זאת לצד יבואנים אשר פתחו את השוק מהמזרח וייבאו מוצרי מיטה וטקסטיל יוצאי דופן מהודו וסין.

השבוע הודיע מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג על הוראה חדשה ומעודכנת להקצאת מכסות יבוא של בדים ומצעי מיטה מפקיסטאן ובנגלדש. לדברי המשרד, הדבר יוביל להגברת התחרות בשוק וכתוצאה מכך, להורדת המחיר הסופי לצרכן כחלק מהמהלך להוריד את יוקר המחיה לאזרח הממוצע. דוברות משרד הכלכלה הבהירה כי "התהליך הוא חלק מתוכנית של משרד הכלכלה להוזלת יוקר המחיה, דבר שהתחיל במוצרי החלב והמזון וכן מוצרי צריכה, ביניהם מצעים וטקסטיל".

עד היום, יבוא ממדינות אלו היה מינורי מאחר ולישראל אין יחסים דיפלומטיים איתן. וגם היום, למרות ההודעה החדשה, הייבוא יהיה מוגבל עם מכסה מסוימת ולא פתוח לחלוטין. בדרך זו מנסה המשרד להוריד את עלויות יבוא הטקסטיל ליצרנים המקומיים לצד הורדת מחירים ליבואני המצעים על מנת ליצור תחרות.

המהלך אכן צפוי להוזיל את המחירים לצרכן, מאחר והייבוא מפקיסטן ובנגלדש מביא איתו מוצרים איכותיים במיוחד ובעלות נמוכה באופן יחסי, אך מנגד נושא עמו מחיר חברתי לא קטן. חגית שדה, מבעלי b.knit, המייצרת טקסטיל ומצעים בארץ בלבד אומרת כי המהלך הזה אולי יוכל לעזור ליצרנים הישראלים אבל לא לתעשייה: "נפתלי בנט הרג את תעשיית הטקסטיל במו ידיו כאשר לא אישר הלוואות למפעל האחרון בארץ שעוד היה יכול להמשיך את התעשייה. היום כבר אי אפשר להרים אותה." שדה מתכוונת למפעל נגב טקסטיל אשר נסגר באוקטובר האחרון ודאג לצביעה של בדים אשר יוצרו בארץ, ולמעשה בסגירתו נחרץ דינה של תעשיית הטקסטיל הישראלית. "הטקסטיל שמביאים מסין או בנגלדש הוא לא יותר שווה ממה שיש והיה בארץ. אם היו שומרים על התעשייה הקיימת אז היה מה להציל."

גם אצל שדה, מייבאים חלק מהבדים מחו"ל, בעיקר עקב קריסת התעשייה בארץ, הרבה מהם מהרשות הפלשתינית, סין או פורטוגל. "כשאני מגיעה לתערוכות בדים ובוחרת את הבדים האהובים, לרוב אמצא שהם מפקיסטן לכן, אני מבינה את הרצון לייבא טקסטיל ממדינה זו. מצד שני המהלך לייבא טקסטיל ומצעים ממדינות כאלה גורר אחריו אחריות סוציאלית שהמנהיגים בארץ מתעלמים ממנה. אמנם קל וזול יותר לייבא מבנגלדש אבל שם ילד בן 10 שמקבל 10 דולר לחודש תפר את המצעים ואילו פה צריך לשלם תנאים סוציאליים. זו אסטרטגיה של מדינה"

אל מול הביקורת שמפנה שדה על המדינה עומד לנג ומסביר את המחשבה מאחורי המהלך: " מחד, ליצרנים מקומיים יתאפשר לייבא בדים המשמשים כחומר גלם לתעשיית כלי המיטה והמצעים – ומאידך, גופים קמעונאיים יוכלו לגוון את מקורות הרכש של הסחורה המוגמרת. אנו תקווה שהמהלך יחולל שינוי, הן ברמת המחיר, הן ברמת האיכות והן במגוון."

האם הענף והיצרנים בארץ לא יפגעו בגלל הגדלת הייבוא ממדינות אלה?
"יש למהלך הזה מינון נכון ובמסגרת מתאימה. כל הייבוא יהיה תחת מיסים ומכסים ולכן לאו דווקא יגרום לקריסה של יצרנים. אני יכול לתאר לי רק על מפעל אחד שאולי יפגע מהעניין. אבל זה לא אמור להביא לקריסת התעשייה. זו למעשה גישה לחומר גלם טוב במחיר אטרקטיבי מאחר ורוב יצרני המצעים בארץ מייבאים בדים מחו"ל, ועכשיו מאפשרים גישה למקור נוסף במחיר כדאי." יש רק לקוות שאכן המהלך יעשה אשר יועד לעשות ולא יפגע ביצרנים המקומיים דרך האזרח שכל שהמדינה רצתה היא להקל על כיסו.