בדרך לפיסגה: תקשיבו טוב טוב לפני שאתם שוטפים

בשבוע האחרון התגלו סימני שחיקה אצל שכנתי הגרה בצמידות, בהקשר לניקיון וסדר בבית. אולי זה הפסח שגמר אותה לחלוטין או שהיו אלה דווקא האלרגיות שהכניסו אותה למשבר במצב מאוזן בכל פעם שפתחה את הדלת או את הארון מלא קרדיט האבק. בכל מקרה, השבוע כשעברתי שם לקפה אחר הצהריים, רציתי להסתובב חזרה ולזחול אל ביתי הנקי.

היא הייתה מודעת היטב למצבה. בטח כשהתחלתי לגלגל לעברה עיניים וללטוש מבט אל הערימות. זה לא שהיה שם מלוכלך מדי אלא בעיקר לא מספיק מסודר, דבר שהוביל לערימות לכלוך ואבק בפינות שלא הייתם אפילו מדמיינים. בלעתי את הצפרדע וישבתי מולה שותה קפה ומכרסמת עוגת שיש קנויה, מנסה להאזין לקשקושי הדיאטה אחרי פסח ו-כמה צריך לדאוג לילדים שהם משחקים שם בשקט לבד בחדר. אבל למעשה דמיינתי. במשך שעתיים העיניים שלי נדדו למקומות אחרים והפנטזיות לניקיונות אינסופיים ומרחיקי לכת.

חלמתי שאני אוספת לה את הבגדים המקופלים המונחים בשאננות על הספה הסלון ופשוט מכניסה אותם לפי צבעים לארון. למה לעזאזל הם עוד עומדים שם? קיפלת – תחזירי למקום. זה לא שיש לך 4 קומות וקשה לנוע ביניהן. משם נדדו העיניים לכוס קפה שבוודאי יושב על שולחן הקפה שלה עוד מהבוקר. בעיניי הזזתי אותו לכיוון הכיור, כמו ג'יני קטן שבמצמוץ עיניים גורם לפריטים להתנקות. משם נדדתי לשטיח מלא שערות הכלב, שנראה שלא שאבו אותו לפחות יומיים. או שלושה.

למעשה, גם אם הכוס הייתה מגיעה בדרך לא דרך אל הכיור, לא היה מה לעשות בה כי הכיור היה מלא עד אפס מקום בכוסות קפה, צלחות מלוכלכות ושיירי מזון שעוד רגע עומדים למסור עצמם מרצון לשטן. לצידם, על השיש ישבו פיתה ישנה, אבוקדו שנפתח והשחיר ועגבנייה שמיציה ניגרו על השיש. לכל הדעות זה היה מחזה מזעזע. גם למי שאינו מחזיק בתואר הנכסף "חולה ניקיון", אני יכולה להבטיח לכם שטרור כזה לא ראיתי מזה שנים. אולי רק בבלש אמיתי, כשמגיעים לדירה של הרוצח (בלי ספוילרים למי שעוד לא ראה). בשורה התחתונה – תכננתי כבר את הבריחה שלי בהקדם.

לא לפני שעצרתי רגע בשירותים להתפנות. ושירותים, בואו נאמר את זה ככה, לא צריכים תיאורים מפורטים כדי שתרגישו כמה מזוהמת הרגשתי. הידיים שלי כבר נעו לכיוון הסמרטוט כי היא הרי לא רואה פה כלום ומה זה כבר ישנה לה אם לפחות אעביר ניגוב על הרצפה או אפילו על הכיור? על האסלה אני לא מדברת כי בכל זאת, כל אדם והצרכים שלו. יצאתי בתחושת ביטחון שהנה, אני בורחת.

במהרה, ובתואנת שווא שיש לי איזה עניין ששכחתי ממנו, קמתי ללכת ולהניח את הכוס בכיור, מתוך אינסטינקט שטפתי אותה. ולפתע התעוררתי מקשקושיה הזורמים כששמעתי אותה אומרת: " תגידי, לא שמעת את כל הקיטורים בשעתיים האחרונות? בעלי חוזר מחו"ל מחר ואני רוצה להשאיר לו את כל הבלגן הזה כעונש שהשאיר אותי לבד במשך כל החג. עזבי, אל תשטפי." נרגעתי. בעוד יומיים אחזור לקפה הרגיל שלי במקום נקי וללא הפרעות מיותרות.

לכל טורי הניקיון של חולת הניקיון שלנו