"אם אין לחם תאכלו מצות ואת המצות תאכלו במרפסת"

מסתבר שפסח הוא חג מלכלך. כן, מה ששמעתם. החג הזה שבו כולם מנקים ויש הרגשה של אקונומיקה ורסס ונגב באוויר, הוא למעשה החג הכי מטונף שאני מכירה. אנחנו רק באמצעו ועוד רגע אני חוטפת שבץ.

זה מתחיל כמובן בערב החג. אצלי חגגו את יציאת מצרים 40 איש. לא פחות. מדובר היה ב-80 זוגות נעליים שהגיעו מאי שם שהרצפה שלהם לא נקיה במיוחד, וביניהם טף שבנוסף ללכלוך תחת הנעליים, אוגר בכיסים חול מהגן, בלוטים מהעצים השכנים ועלים שהספיקו להיאסף מהיציאה מהמכונית (בכל זאת לא הייתה חניה אז חנו אי שם בסוף הרחוב) ועד פתח הבית. או אז הסכימו הילדים לעזוב אותם בדיוק ברגע שעברו את דלת הבית ולשחרר אותם על השטיח.

בבוקר החג נדמה שהכל עבר והסערה מאחורינו, אבל לא. חמי וחמותי נשארו ללילה כי הסדר נגמר אי שם בשעות לא שעות, והפקקים הלוך גמרו אותם. אז הם נשארו. מצד אחד - משפחה זה שמחה. מצד שני - יש עוד חדר אורחים לסדר בצורה מושלמת לפני שמגיעים וגם אחרי שעוזבים. סדינים לבנים וצחורים נפרשו, פרחים רעננים הובאו מבעוד מועד וסוכריה קטנה (כן, הכי כיף להרגיש כמו בבית מלון) הונחה על הכרית. מושלם. בצהריים שאחרי החדר נראה כמו שחצה אותו ים סוף - בגדים פזורים לכל עבר, נעליים ריחניות על כסא והנורא מכל: צלחת הקינוחים מליל אמש נשארה על שידת הלילה ליד הצד של חמי. היש גרוע מכך?

בבוקר החג, כדי להירגע מהסדר החלטתי לעשות מסיכה טבעית לשיער. לא מאמינה שאני פותחת את זה ככה בקול רם, כי בכל זאת מדובר על אוכל שישב אצלי על הראש במקום בבטן או בפח. אבל שתדעו לכם שאחרי שנרגעתי מהמחשבה של רפש ירוק על הראש שלי (שהובטח שאחרי חצי שעה על הראש יעשה לי נפלאות), נשכבתי במיטה עטופה ניילון נצמד ותחתיו תערובת חלמון, שמן זית ומעט דבש ולרגע שכחתי מהלכלוך שהביא איתו פסח. עצמתי עיניים ולא חשבתי על שטיפת הכלים של החג הבא, לא על העשן שיביא איתו ה"על האש" של השכנים שיעשו מחר בצהריים ולא על החול שמתפזר ממש ברגעים אלו בסלון הבית שלי. וגם בחדרים. ואולי אפילו באמבטיה. אבל לא – אני נרגעת. רק לחצי שעה. לא חושבת על אוכל על הראש. לא חושבת על אוכל הראש. חושבת. עברה חצי שעה והשיער אמור להיות מבריק כמו אסטוניש.

אבל הטיט ששבר אותי סופית הוא המצות. לא. כי הן בכל מקום, עם כל ממרח, על כל אדן חלון ופינה חשוכה. הן שם. מתפוררות לרסיסים ופירורים, מאיימות להפוך את הבית שלי למגרסה. אני כבר מדמיינת איך זה היה נראה אם לא הייתי מי שהייתי: כמו תחתית כלוב של אוגרים. וככה אני מרגישה, כאילו בכל שעה ביום מכרסמים בבית. הילדים כבר נראים לי כאוגרים, הבעל כעכבר רץ בקרוסלה סביב עצמו. וכולם מכרסמים את הדיקט הלבן הזה כמנסרה אחת גדולה. שיגמר כבר הפסח הזה. השואב הקטן עובד שעות נוספות כי הגדול כבר לא יכול להגיע לכל מקום בכזו מהירות. הבטחה לפסח הבא – אם אין לחם, תאכלו מצות. ואם תאכלו מצות – תאכלו אותן רק במרפסת!


לכל טורי שגעת הניקיון של סאני סופט