פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בדרך לפיסגה: בשבילכם זו רצפה בשבילה זו המפלצת הכי גדולה

      יש אנשים שמטאטים אחת לשבוע ועוברים בויש ספונג'ה מהיר על הרצפה. לעומתם יש את המהדרין כמו סאני סופט שהופכים את המשימה למפעל חיים. לשטוף את הרצפה. פעולה פשוטה?

      מרוב אבק לא רואים את הרצפה. מרוב טפטופי מים מבקבוקים עם פייה מיוחדת שכביכול-עוצרת-את נזילת-המים-כשילדים-הולכים-במסדרון – לא רואים את הרצפה. פעמיים ביום, מרוב לכלוך – לא רואים את הרצפה. ויש לומר שיש לי בבית רצפה משגעת. אז חייבים לעשות ספונג'ה. פשוט חייבים.

      במצב הזה הנקרא חרדת ספונג'ה, המהלך שונה בין חולת ניקיון אחת לשניה אבל העיקרון נשאר זהה: תחילה יש לטאטא את הבית במטאטא נקי. כלומר, כזה שנקנה בכל שנה, ולא משאיר בתוכו שאריות אבק מ-2008. את האבק והלכלוך שואבים בשואב אבק חזק, כמו אהובי טייסון ודואגים לרוקן את הקופסא שלו לפני שמתפנים לשאר אבק הבית.

      מרימים הכל: שולחנות, כסאות, שטיחים וצעצועים ועוברים ביסודיות על כל פינות הבית וגם, שוב, על הרצפה. לכבוד הפאנלים עוברים לראש שואב דק יותר, ואם יש לכם שוב ידני בבית (טייסון ג'וניור), זה הזמן להידחק איתו לפינות החשובות באמת, כמו זו שבין רגל המיטה לרצפה או בין ספריית הילדים לקיר, ולשאוב ברצינות. ברגע שעברתם את מלאכת הבסיס, אפשר להתפנות לאירוע המכונן.

      כמו בכל שיטה יש הטוענים לכתר החיפוף ומעבירים סמרטוט רטוב עם מגב, יש את הבטלנים במיוחד שעוברים עם כפות רגליים על סמרטוט רטוב ועוברים איתו על השטחים המיועדים, ואותם צריך להוקיע מהחברה, וכמובן שיש אותנו, ספונג'אים עילאיים ומתנשאים שעושים את זה בצורה הטובה ביותר.

      לצורך העניין מפשילים שרוולים, ויוצאים למלאכה. הדרך העדיפה היא לשפוך דלי עם פקק או שניים של נוזל רצפות ואליו מוסיפים מים חמימים עד למחצית הדלי. בששון וברינה, שופכים את המים על הרצפה ומתחילים לשפשף. יש שיעשו זאת בצורה הסטנדרטית עם מגב וסמרטוט, או כמוני – עם מטאטא בעל שערות חזקות שיכולות לקרצף את הרצפה.

      ובכן, חייבת עצירה כי יש פה נימת הגזמה. אני מתביישת אבל לעיתים אפשר למצוא אותי רק מעבירה סמרטוט רטוב ולא תמיד שופכת את כל המים.

      כשנגמרת סדרת הקרצוף עם המטאטא, עוצרת אני ושואלת: אולי נעשה סיבוב קרצוף נוסף? הו - כן, כן. זה רק יעשה לרצפה טוב. אבל זה קורה בעיקר בשישי בבוקר, כשיש יותר זמן לנשום בין שפשוף לקרצוף. אי אפשר לתאר את האושר שעולה על פני אחרי שפשופים שכאלו. כשהבית כבר נראה כמעט כמו הכנרת לפני שלושה עשורים, מגיעים לגריפת המים המוכרת, אותה אני עושה בקווים ישרים, לאורך הסלון, החדרים והמסדרונות. שחלילה לא יהיה קו בלתי עביר. את המים המטונפים גורפים אל פתח ניקוז באמבטיה או החוצה.

      לבסוף, הפינאלה הגדול גם הוא נעשה בשני סבבים ובו עוברים על הרצפה גרופת המים, תחילה בסמרטוט נקי ולח על מנת לנקות את הרצפה משיירי הסבון שדבקו בה תוך כדי קרצוף ולאחר מכן בסמרטוט נוסף יבש שישאיר את הרצפה שלכם מבריקה ומאושרת.

      ומה קורה כשמישהו לא מתאפק ומחליט לעבור ולהשאיר אחריו עקבות כף רגל יבשה על הרצפה הלחה? השפתיים שלי הופכות קפוצות, לחץ הדם עולה, הווריד עומד להתפוצץ אבל מבחוץ נשארת ארשת הפנים חביבה ונעימה: "דרכת על הרצפה חמודי? לא נורא. אמא בכל מקרה תנקה שוב היום..."

      לכל טורי הניקיון של סאני סופט