בדרך לפיסגה: כיור לבן הוא לא דבר חכם

שיפוץ המטבח היה אחד הזמנים האהובים עלי בשנה האחרונה. רגע (ארוך, מייגע, מתיש) של הרס, לכלוך, זוהמה וטינופת שבעקבותיו ידעתי שיהיה שם ניקיון, סדר ופינוק בכל פינה. חיפושי מטבח חדשים הם תחביב נפלא שאפשר לפרוש אותו לחודשים ארוכים, ואילולא הזמן דחק בי , הייתי מוצאת עצמי פותחת מחלקה סיעודית במחלקת עיצוב המטבח.

צבע הארונות הנבחר הוא שמנת צהבהב עם ידיות מתכתיות והשיש אפור כהה כקונטרסט. מה שאתם לא יודעים הוא שלאחר בירור ובדיקה מקיפה, הבנתי כי הארונות עשויים חומר שאפשר לנקות באקונומיקה והצבע הספציפי הזה נחשב ככזה שלא מסגיר כתמים. הידיות מצוחצחות בעזרת מגבונים או השפרצה מאסיבית של רסס ונגב עם ניירות ניגוב והשיש הכהה לא ייפגם במידה ואנקה אותו ללא הפסקה. כך התקבל מטבח חלומותיי.

מטבחי הקודם היה כהה ומדכא, ועוד מדכא ממנו, היה קרצוף הארונות הישנים של סבתא חנינה שלא ניחנה באהבתי לניקיון. מתיש עוד יותר ממנו היה הכיור. בעבר הייתי בעל בית גאה לכיור נירוסטה עתיק אך מצוחצח, אותו הייתי מבריקה באדיקות מדי יום. הייתי מביטה אליו בהיותי מעט מדוכדכת ממראה של גרגר אבק סורר שהשתרבב מתחת ספה או נתחב תחת הדלת והתפספס במקרה. בשיפוץ המטבח, תהיתי אולי אוכל לוותר על קרצוף הכיור כל יום ואולי למתן אותו לכל יומיים.

אבל אז קרה אסון. אסון שאי אפשר בכלל לכמת במילים. כזה שחולי ניקיון כמוני יהפכו את הבית בגללו. והוא הכיור. הוא הדבר היחיד שנתתי למישהו אחר לטפל בו כי חשבתי שכל הכיורים זהים. התבדיתי. כיורי נירוסטה הם קלים לניקיון. קרצוף, הברקה, שפשוף ואקונומיקה הופכים אותם ברגע למבריקים. אבל כשמדובר בכיורי סיליקווארץ לבנים (שברגע הראשון נראו כליל השלמות, הברק והיופי), העבודה היא קצת שונה ומתסכלת.

ראשית – צמר פלדה. עברתי ניסיון ראשון לנקות את הכיור עם צמר פלדה כדי להוציא את הכתמים הקשים. לאחר מכן הגיעה אקונומיקה חברתי הטובה משכבר הימים, ועם הינף סקוץ' טבול בנוזל הריחני, התחלתי משפשפת במרץ את הכיור הלבנבן שאז היה חלק ונקי כמו טוסיק של תינוק. אבל לצערנו גם ישבני תינוקות הופכים למטונפים מדי פעם, אבל בניגוד לאחיהם מנירוסטה, עליהם רואים את הלכלוך ברגע ויש צורך לרפרש אותם מידי יום. שאלוהי בועות הסבון יעזרו לי, מדי שעה. הלובן הראשוני מאבד מחינו ברגע ולא מצליח להחזיק מעמד אפילו לא יום. דיכאון המחץ למישהי כמוני שכבר הסכימה לנופף בדגל מחלת הניקיון.

טראומת הכיור לא מניחה לי ואין יום שלא עובר ואני לא דואגת להבריק אותו במרץ. דבר שלא היה קורה אילולא הייתי מקשיבה לקול הפנימי שלי שאמר: "אל תתני למישהו שאינו חולה ניקיון לטפל בענייני עיצוב". לא רק שנתתי לו לטפל בענייני העיצוב, היה זה עניין של עיצוב קריטי! עיצוב פרק היד שלי אחרי רבע שעה של שפשוף בכל יום! אכן אסון.

יום רדף יום ומצאתי עצמי כבר מחפשת כיור חדש. מה שאומר שצריך להחליף גם שיש (יקר), שיביא אחריו עוד טינופת בלתי נגמרת במטבח. אז אני אומרת די. די לכאבי הפרקים, כי זו הוצאה יקרה ומיותרת. נשברתי. אם מישהו מחולי הניקיון יודע איך אפשר אחת ולתמיד לנקות כיורים לבנים שכאלה, כדי שיראו שוב כמו ישבנים לבנים. אודה. עד אז אני עומדת ומבריקה. מתוך שינה. תוך כדי בישול. תוך כדי נשימה.