בדרך לפיסגה: בסך הכל רוצה בית נקי ומסודר

בשנים הראשונות של חיי התכחשתי ולא הסכמתי לקבל את העובדה שיש בי משהו שונה. באופן חוזר ונשנה היו תופסים אותי בפוזות מביכות ולא מוסברות שלמשפחה או חברים שראו אותי מהצד, זה כבר היה מובן. לא לי. כמו סמרטוט רטוב העדפתי להשתבלל לי בתוך דלי ולא לראות את העולם האמיתי.

ההכרה במעשים התחילה להתגנב אליי בשנות ה-20 לחיי. אז הייתי מסיימת ימים קצרים במשרד – מותשת וכאובה. מגיעה לסוף השבוע אחרי ימי עבודה מנומנמים עם כאבי גב ורצון היסטרי להעביר את הערב בתוך אמבטיית מים חמים? גם כשיצאתי מהאמבטיה, מחזיקה בידי מברשת וסמרטוט, לא הבנתי את שסחטה נפשי.

ואז זה קרה. גיל 30 הארור שהביא בעקבותיו שני ילדים המבלים ימים ארוכים ומטונפים בגני שעשועים עם המוני ילדים. ויותר גרוע מכך, גוררים אחריהם ישיבה עם האמהות שלהם שמדברות ברכילתיות על אנשי ונשות השכונה, על הילדים, אפילו על הכלבים, אם הם מגיעים עם החגורה הנכונה. וביום אחד זה קרה, אז ש' הטיחה בי את האמת המרה בדיוק כשהייתי במצבי החלש, עם הילדים. אני זוכרת את זה כאירוע טראומתי ומטלטל. בדיוק אחרי ניקיון הפנים של המתולתל, כשנגס בתפוח ונזלה לו טיפה על הסנטר, בעודי רודפת אחרי הבלונדה ומונעת ממנה את הגרוע ביותר – ארגז החול. ובלי לחשוב על ליבי המבריק והמצוחצח אמרה: "את חולת ניקיון".

אובססיבית? חולת ניקיון? אני? מה פתאום. הלוא זה רק הגיוני שהבית צריך להיות מסודר כשהילדים קמים בבוקר, חוזרים מהגן, הולכים לישון. שהרצפה תהיה נקיה לאורך כל שעות היום ושהחפצים יעמדו תמיד במקומם. בוודאי.

שלא תבינו לא נכון. במשך השבוע אפשר לעמוד ולבשל תבשילים ריחניים, מטפטפים ומשפריצים (ולנקות מיד בסקוטצ', להעביר סמרטוט, להשפריץ ברסס ונגב, להעביר נייר סופג, ולסיים במגבת נקיה), להכניס חברים של הילדים הביתה (אבל ללא נעליים, שטופי ידיים, ושיאכלו רק ליד השולחן. כן?) ולנסוע לטיולים (עם מטאטא, ג'ל אנטי בקטריאלי ומלאי מגבונים לחים). זה הגיוני, שפוי ורצוי.

רגע אחרי שהכרתי בסטייה שלי, החלטתי שלא לתת לאובססיה לעמוד בפני. פעם – כשהייתי צעירה יותר ואחראית על לכלוכיי, זה עוד היה אפשרי לשלוט על הניקיון, הסדר והבוהק בעיניים. עכשיו, כשהתבגרתי וגם הפנים צריכות לעבור ניקיון יסודי והשליטה על הניקיון קצת התרופפה, העבודה הקשה צריכה להיעשות במרווחים קצרים יותר, לאורך כל היום. כי עשר דקות של לכלוך יהרגו אותי. ולכן כדי להראות לכם שמחלת ניקיון היא לא באמת מחלה הוחלט להכניס אתכם לעולם המבריק שלי.

כן. הגיע הזמן שתיכנסו לעולם הנפלא של ניקיון, סדר מופתי ושליטה כוללת במגבים ובדליים. עולם, שיש שיגידו שהוא קיצוני ומופרע, של ספוגי פלא, סמרטוטי מיקרופייבר, אקונומיקה ודליים מלאי מים.

ובקשה אחת. שאף אחד לא יקרא לי חולת ניקיון. מי שאינו מתפקד כך ביום יום צריך שיקראו לו מינימום הארי המזוהם, מר טינופת או גברת לכלוכית. טוב, אפשר להפסיק כי אפשר לעמוד פה עוד שעות רבות ולהמשיך בשמות גנאי. אבל אני, רגע לפני שבת, יש לי טאטוא, שאיבה, שטיפה, גריפה, וייבוש לעשות - לפני שאני מתחילה באמת לנקות את הבית.