יומנו של מנקה: נולד עם מטלית ביד

אני מאוהב בבוקר של יום שישי. להתעורר בלי שעון, בלי תוכניות, בלי עבודה. בכל יום חמישי בערב אני מוודא שהסתתי את התריסים לזווית המתאימה כדי שגם קרני השמש לא יחדרו מבעדם בבוקר ויעירו אותי לפני הזמן, אבל גם כדי שהבריזה הקרה של הלילה תוכל לחדור לחדר וללטף את גופי.

בבוקר שישי יש סוג של "המולה שקטה" ברחוב ולי הוא תמיד נראה היום הכי יפה בשבוע. לא יעזור, כשאני קם ורואה שמש ושמים כחולים, נעשה לי טוב בלב. יום שישי זה היום שלי, של הדירה שלי, של עבודת הבית. זה היום שאני לוקח לי את הזמן באיזי, כדי לנקות, לצחצח ולהבריק את חלקת האלוהים הפרטית.

אני קם לאט מהמיטה, לוגם את כוס המים שממתינה לי על השידה, ניגש למקלחת, מביט במראה מצחצח את השיניים, שוטף את הפנים ומשם עובר למטבח. בכל הזמן הזה הראש שלי כבר יוצר לעצמו רשימת מטלות: איפה עלי להתמקד בצורה מיוחדת, מבחינת הניקיון כמובן. כן, בזמן שאני מצחצח שיניים אני מנגב את המראה שלי ומחליט אם יש שם כתמים קשים, ואם כן באיזה חומר ניקוי אשתמש כדי להסירם או במילים אחרות: נעים מאוד, אם לא הבנתם עד היום. קוראים לי ריצ'י ואני וורקוהוליק.

מהמקלחת אני עובר למטבח להכין לעצמי כוס קפה טובה שתעיר אותי ותטען את גופי באנרגיה חיונית לנקות. גם במטבח אני לא מצליח לנתק את עצמי מהעבודה. ובזמן שאני פותח את הארון, כדי לקחת סוכר וקפה אני בודק אם ישנו אבק בתוך הארון ואם כן, באיזו כמות וכיצד עלי לנהוג. גם כשאני נוטל את הכוס מהמדף, העין שלי עוברת על השיש לראות האם ישנם כתמים שיחייבו להוסיף קורטוב של אקונומיקה.

אחרי הסקירה הראשונית של המצב בבית ואחרי שאני מסיים את הקפה אני ניגש למלאכה. אך לפני הכל אני ניגש לסלון ומפעיל את המערכת שלי. אין כמו מוסיקה, זאת התרופה לנשמה מבחינתי, וביום שישי הזה מתחשק לי לפנק את עצמי עם שירי ארץ ישראל היפה עם טוויסט. אני מפעיל את הנגן על "עבודה עברית" ומתחיל לעבוד.

ראשית, אני מנער את השטיחים בבית על הרצפה כדי לחסוך לי עבודה. אחרי שאני מניח אותם מגולגלים במרפסת, אני מתחיל לעבור על הבית עם שתי מטליות שונות ושני חומרי ניקיון. האחת לעץ והשנייה לשאר החומרים. אני עובר על השולחנות, השידות, הטלוויזיה מערכת הסאונד ובקיצור על כל מה שמונח לי על הרצפה.

יש משהו במיקס ריחות. מעין "דו קרב", בין חומר הניקיון שמותאם לעץ לבין חומר הניקיון הכללי שגורם לי להיות מאושר. הבית מתחיל להדיף ניחוח של ניקיון, עוד לפני שהתחלתי עם הרצפה.

ואם ברצפה מדובר, לצערי אין פתח ניקוז מהמרפסת שלי, מה שאומר שאני לא יכול להתפרע עם המים כמו שאני אוהב. אצלי מדובר בשטיפה יסודית בכל פינה עם סמרטוט שספוג בלי בושה, אבל לא בנהרות שוצפים וקצפים של אקונומיקה. הסטייה שלי זה לוונדר. אני פשוט ממלא את הדלי בכמות בלתי הגיונית של חומר ניקוי. יש כאלה שאוהבים לשתות אבקות חלבון, יש כאלו שאוהבים לבשם את עצמם לדעת, אני אוהב חומרי ניקיון.

כל מה שמונע מהמגב החתיך שלי להגיע לרצפה, אני דואג להרים. ככה שאין פינה שלא יוצא לי לנקות ולבשם. זה חשוב. אני לא אוהב חצי עבודה, ובטח לא אזורים לא נקיים. זאת לא הדירה של אלו הטוענים ש"כל עוד לא רואים את זה" לא חייבים לנקות את זה. אצלי הבית חייב להיות מצוחצח. במקרה שלי הסנדלר לא הולך יחף, להיפך, הוא צועד להנאתו על נעלי "לבוטן".

מצג האוויר מושלם בתקופה הזאת. תקופת המעבר מהקיץ המהביל, לסתיו הקריר והמלטף. אני תמיד מרשה לעצמי בסתיו להשאיר את החלונות פתוחים גם אחרי שהרצפה מתייבשת. משהו באוויר הנקי של העונה גורם לי לחשוב שהוא נושא עימו פחות אבק. ככה אני מקבל את השבת עם בית נקי וחיוך ענק על הפנים.

לעוד טורי ניקיון חווייתיים של ריצ'י פז בעיר הגדולה