פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      יומנו של מנקה: לשפשף בר תל אביבי

      אחרי סוף שבוע תל אביבי, המנקה המסור מתגייס למשימה מאתגרת: לצחצח ולהבריק בר שאירח מאות בליינים ביומיים האחרונים

      יום ראשון בבוקר. תל אביב מתחילה להתאושש מהאנג אובר שתקף אותה במהלך סוף השבוע. העיר הזאת היא כמו אלכוהוליסט, יודעת שהמשקה לא יעשה לה טוב, אבל בכל חמישי בערב היא שוב נכנעת למנה המרה. אני יורד במדרגות לכיוון האופניים שלי שקשורות בלובי הבניין ויוצא לרחוב.

      אני לא צריך אוזניות הפעם. לרחוב יש מנגינה רועשת משלו להתחיל את ראשון בבוקר: רעש המנקים שמשפרצים מים על מדרכות העיר ומעירים את כל הסובבים. המפוח של הגנן שנופח לצדדים את העלים היבשים, ויש את הרעש של הזקנה מהקומה הראשונה, שערה כבר מצאת החמה והחליטה שעכשיו זה זמן מצוין לנקות את האבק בדפיקות רועמות על שטיח שלה.

      אני עולה על האופניים ומתחיל לפדל על בן יהודה, הרחוב עוד רגוע יחסית בשעה הזאת של הבוקר, להבדיל ממה שהתרחש פה רק לפני מספר שעות. זאת הסיבה שאני מת על העיר הזאת, היא ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. מפוצלת אישיותית, כמו כולנו.

      משימת היום היא להבריק בר תל אביבי. "ג'ין" הברמנית מחכה לי בכניסה, היא פותחת את הדלת בחצי חיוך, ומתנצלת. המקום עוד אפוף עשן וזימה מהערב הקודם. אני מבקש ממנה להשאיר את הדלתות פתוחות כדי שהמקום יתאוורר ומיד ניגש למלאכה לפני שאכנס לטראומה ולא מעודף אלכוהול.

      במשימת ניקיון לא פשוטה, הכי חשוב לעבוד לפי תוכנית, לפי תכנית וסדר. אם תתרכזו בתמונה הגדולה ותנסו למצוא פתרון קסם אחד, כנראה ששום דבר לא יקרה, אלא אם כן אתם עכבר מצויר שיודע לעשות קסמים ולהחיות מטאטא. בקיצור: איסוף, זריקה, טאטוא, פינוי, שטיפה, בישום, הביתה. זאת התוכנית וזה התהליך היחיד להתמודד עם משימת הבר.

      אני לוקח את המגב מחדר השירות, כי אין מצב שאני אלכלך את עזרי הניקוי שלי בבלגן ששורץ פה, ובלי סמרטוט אני מתחיל לגרוף את תכולת הרצפה החוצה. כמו גלאי מתכות בחוף, אני מתפלא מה אנשים מכניסים למקום. מבדלי סיגריה מכל הסוגים, עד תחתיות לכוסות, חשבוניות, מפיות עם מספרי טלפון, תכשיטים ששכחו, מפתחות ואפילו אייפון.

      אני מתחיל לעבוד מהפינות, ומרכז את הכל למרכז הרחבה. שם הכי קל לאסוף את הזבל ולמיין אותו. פלאפון ומפתחות חוזרים לבעלים, תכשיטים מועברים ל"ג'ין" הנחמדה, ושקלים? למוצא הישר. את כל מה שלא בר שימוש אני זורק לשקית האשפה, סוגר אותה וזורק לפח.

      משם אני ניגש לפינה פעם נוספת ומתחיל לטאטא את הרצפה בכוח. כמו שבילדות היינו מסירים את הזפת מהרגליים בחופי תל אביב עם גלגל נפט שהיה בחוף, כך אני מנסה בכוח להסיר את שכבה הלכלוך מהרצפה. לשייף אותה עם שערות המטאטא. באפן הזה אני פועל בכל פינה עד שאני מגיע שוב למרכז הרחבה, אוסף את הלכלוך, זורק לשקית ומשם לפח.

      לפני שאני מבין מה השעה, כבר חלפה לה חצי מהמשימה. תכנון מראש, זה המפתח להצלחה. משם לפי התוכנית אני מגיע לשלב "בלי רחמים". אני ניגש למטבח ממלא לי שני דליים ביחס של חצי מים חצי אקונומיקה. אני מניח כל אחד בפינה הנגדית של הבר ובמכה אחת שופך אותם לכל אורכה ורוחבה של הרצפה, שלא תישאר שם שום פינה יבשה. כמו שג'קסון פולוק לא היה משאיר סימן של טוהר לבן על בד הקנבס, אלא היה דואג "ללכלך" את הכל בצבע, ככה אני עובד, רק הפוך, מרטיב כדי לנקות.

      הקונטרסט בין החושך בבר לאור המבצבץ מדלתות הכניסה שוב מזכיר לי כמה העיר הזאת הפכפכה. חושך מול אור, ניקיון מול בלגן, לילה מול יום.

      אני עובר עם המגב בשיטה של שתי וערב. מצד אחד לצד השני ולאט לאט מנקה את הרצפה ובו בזמן גורף את המים לכיוון הכניסה. רק שאני יוצא פיסית מהבר, אני רואה כמה המים מלוכלכים, וכל שנותר לי הוא להסיט אותם לנקודת הניקוז בקצה המדרכה.

      "ג'ין" יושבת בחוץ על הכסא ומנסה לעבור עוד שלב במשחק הסוכריות הארור, ולי נותר רק לוודא שכל מטהרי האוויר שפזורים במקום עובדים (בישום זוכרים?). זהו. סיימנו. גם התכנית עבדה וגם אני מצאתי לעצמי טיפ של כמה שטרות על הרצפה.

      לכל טורי הניקיון של ריצ'י פז