יומנו של מנקה: טיימינג טוב לדאוג גם לכדור שלנו

אחרי הפסקה של שלושה שבועות אני חוזר לגרינפיס, סליחה ליעל. למי שלא זוכר יעל היא הלקוחה האקולוגית שלי, כזאת שמאמינה שאנחנו רק חלק מהעולם ושאין לנו בעלות עליו. את החוקים שהיא מאמינה בהם, היא דואגת ליישם בדירתה המשגעת בפלורנטין. והחוקים הם נוקשים שלא תטעו. כמו בוותיקן, מדובר במדינה בתוך מדינת תל אביב. מי שנכנס למתחם של גרינפיס מחויב לכבד אותה ואת מנהגיה.

לא הייתי אצל יעל הרבה זמן כי היא ירדה לסדנת התבוננות והסתכלות עצמית באיזה הר בנגב. תכלס התגעגעתי. היא הייתה צריכה להודיע לי את זה מראש, כי לבחורה אין פלאפון אם אתם זוכרים. היא נגד כל מוצר שלא מתכלה ובפעם האחרונה שאני בדקתי, האיפון שלי לא הצמיח עלים, אלא רק נקודות בקנדי קראש. בקיצור, הסמס היחידי שגרינפיס מכירה הוא יונת דואר. לשמחתי, היא יכלה לוותר על היונה, כי במקרה פגשתי אותה בשכונה לפני הנסיעה שלה לסדנא. אפשר לצחוק עליה עד מחר, אבל אני מעריץ אותה שהיא מאמינה במשהו והולכת איתו עד הסוף.

אני מפדל על הכביש של דרך יפו, שובר שמאלה באברבנאל ונכנס משם לשכונה שלה. אני פותח את הדלת של שער הכניסה מניח את האופניים בצד. המוביילים שהיא בנתה בעצמה מנגנים ברקע. כשאני מתקרב לדלת, יעל נמצאת שם בכבודה ובעצמה לפתוח לי אותה. שתי נשיקות על הלחי, ומיד היא מראה לי את חומרי הניקוי החדשים שהיא רקחה במיוחד בעצמה. "אלו עשבים מיוחדים מהשפלה" היא מחייכת במבטה.

אני תופס את הצנצנת בשתי ידיי. הצבע לא נראה משהו. יותר בכיוון של מחית שהתקלקלה. אני פותח את הצנצנת בזהירות. זה מזכיר לי באותו רגע סברס. מבחוץ הוא לא נראה משהו – אבל מבפנים? מפתיע לטובה! וכך גם היה הריח של הנוזל הטבעי שהיא רקחה. אני ניגש מיד למלאכה. אני שופך את החומר בדלי העץ שמחכה, ומתחיל "להשקות" את הרצפה שלה כמו שהיא תמיד אומרת בחיוך.

אצלה זה תמיד כלים שלובים. יש אבק, כי הרצפה רוצה תשומת לב והרהיטים כמהים למגע. על זה אפשר להתווכח אבל על העובדה שהבית מלוכלך – לא. אני שופך כמויות של מים ונוזל ניקוי ומתחיל לגלוש לי עם המגב בכל רחבי הבית. חושף את החלקים הנקיים בכל פעם מחדש. ריבוע אחר ריבוע וחדר אחר חדר.

בסופו של דבר כשאני מגיע לסלון אני מנקז את כל המים למרפסת שלה, ומשם לדשא. גרינפיס מאמינה שככה זה צריך לעבוד. אסור לבזבז את המים, ובגלל שהכל אורגני אצלה, זה אפשרי וגם נכון. האמת שיש בזה הרבה מאד היגיון.

אחרי שהרצפה מחייכת אלי, אני ניגש לעסות את רהיטי העץ. גם שם, מחכה לי סוג של שמן מיוחד שהיא רוקחת בעצמה. טבעי, ירוק ואקולוגי. לא מזיק לסביבה ובטח שלא לדיירת. לפני שאני מבריק איתו את רהיטיה אני קודם כל עובר עם מטלית שעשויה משאריות של חוטי צמר סריגה. כן, שמעתם נכון, כאן לא זורקים כלום ומשתמשים בחומרים מאולתרים, ממחזרים וזמינים, גם כשמנקים את הבית. עם המטלית הזו, אני לוכד את האבק, כמו לוכד החלומות שתלוי מעל מיטתה. ורק שהרהיטים נקיים מאבק, אני נותן להם לספוח את תשומת הלב שלי ואת השמן המיוחד שהיא הכינה עבורם.

אפשר לצחוק על זה עד מחר, אפשר להגיד שזה נשמע מוזר, אבל משהו בדאגה הזאת למוצר, לרהיט במטרה לשמור אותו "חי" לאורך שנים, יפה בעיניי. בעולם שבו הכל זמני – יש משהו מיוחד בחזרה למקורות. לימים שקנית רהיט שיישאר איתך עד הסוף.אני מסיים את עבודתי ומרגיש שתרמתי משהו קטן לכדור שלנו. שקצת שמרתי עליו. ובנינו? זה עושה לי טוב. הגיע הזמן שנחשוב קצת על אחרים ולא רק על עצמנו ודלת אמותינו.

עוד טורי ניקיון חווייתיים של ריצ'י בעיר הגדולה