יומנו של מנקה: באמנות כמו באמנות

אני עולה את עלייה של דיזנגוף עם האופניים לכיוון כיכר התרבות. קשה. אני מרגיש שהשרירים שלי ברגליים נקרעים. מזל שהשעה בין ערביים והרוח מאדה ממני את הזיעה. אני מגיע לאבן גבירול. המגב שקשרתי לאופניים מכה בי קלות. תל אביב שוקקת בשעות האלו, כולם בדרך חזרה הביתה כשאני מפדל לרחוב דובנוב.

בית הקפה מלא באנשים. אני ניגש לכיוון הכניסה עם האופניים בהליכה, מכניס אותם לבניין ועולה לקומה השנייה לגלריה. "מונה" היא הלקוחה שלי שם. תל אביבית יפיפייה בת 32 שמעבירה קורסים בציור ופיסול במרכז לאמנות. היא משכירה את הגלריה שם עבור הקורסים שלה, ולמשימת הניקוי היא ביקשה את שירותיי שהיא מכירה מהבית.

אני תמיד מגיע כמה דקות לפני שהשיעור נגמר, כדי להציץ מה התלמידים עשו היום. "מונה" תמיד אומרת לי שאני צריך להשתתף פעם באחד מהשיעורים שלה בחינם ופשוט לתת לנפש שלי לבטא את עצמה על בד הקנבס. עד היום עוד לא היה לי את האומץ לעשות זאת. אני מכניס את ראשי לחדר ונדהם. במרכז החדר יושב זוג על ספה רחבה. גבר ואישה בשנות העשרים לחייהם. היא יפה ובשלה והוא חתיך שזה פשוט גורם לך לאבד את הריכוז בציור. שניהם יושבים בשיא הנוחות, עירומים כביום היוולדם, מסתכלים האחד על השנייה. הסטודנטים כבר לקראת סוף השיעור מסיימים את הרישום האחרון של קווי הגוף שלהם..

אני מתחיל במלאכת הניקוי. למרות שאני מכור לניקיון ובטח לריח של אקונומיקה, יש משהו ממכר גם מיקס הריחות של הצבעים השונים והטרפנטין שעושה לי את זה. החלל גדול מאד, רווי בחלונות. אני מתחיל קודם כל בסידור. עובר עם המטאטא, ומלקט איו את שאריות החומרים שיצרו פה פעם אמנות. עפרונות, צבעי פנדה, חתיכות נייר, חימר ועוד. הסטודנטים לאט לאט מתפזרים להם ואני עוד שולח מבט חטוף ומהיר למודל הגברי שישב שם. האמת? הוא נותן לי השראה.

אחרי שאני עורם את כל הזבל בצד, אני זורק אותו לפח בצורה מסודרת, ועובר למשימה הכמעט לפני אחרונה, הספונג'ה. תבינו, בחלל כזה גדול של אמנות, לא תמיד יהיה נקי במאה אחוז. אבל הוא גם לא צריך להיות מצוחצח. זה לא חדר ניתוח, זה חדר אמנות. ביצירה צריך להתלכלך כדי שיצא משהו יפה בסוף. צריך לערבב, לנסות, לחקור בדיוק כמו בחיים. תחשבו שהייתם יכולים לבחור רק בין צבע צהוב וכחול. אז היה לכם גיוון בחיים, אבל לא מספיק. ברגע שתערבבו את הצבעים ותקבלו צבע חדש – יצרתם עניין, חידוש, התרגשות. ככה החיים צריכים להיות אמנותיים – מרגשים וכמה שיותר.

אני שופך לדלי חומר לניקוי הרצפה, לא אקונומיקה עם כל הקושי. "מונה" לא אוהבת את הריח שלה. היא טוענת שהיא מפריעה לזרימה של האמנות. אני לא מתווכח, ברומא התנהג כרומאי ובגלריה של "מונה" אני אכבד את רצונה.

אחרי הברקת הרצפה אני סוחט סחיטה אחרונה של הסמרטוט לדלי. המקום מריח טוב. כולם כבר הלכו הביתה ורק "מונה" יושבת בקצה החדר עם סיגריה ביד ומחייכת. אני ניגש למשימה האחרונה, וטובל את סמרטוט קטן בטרפנטין. ומיד מתחיל במלאכת הפסיפס ההפוכה שלי. במקום להתקין חתיכות צבעוניות, אני מנקה עם הסמרטוט את שאריות הצבע מהמשטח. "אל תילחם. מה שירד ירד" אומרת "מונה".

אני מציית. מסיים את המשימה. נוטל את המגב שלי "מונה" נותנת לי נשיקה. "הוא היה חתיך" היא אומרת לי בלי שאשאל. אני מחייך ועונה לה "אני מבין מאיפה באה לך ההשראה".

לכל הטורי הניקיון של ריצ' פז