יומנו של מנקה: לנקות דירת שותפות בנות 80

גילה ועמליה הן זוג זקנות עם סיפור מיוחד. הדירה שלהן, או יותר נכון של עמליה ממוקמת ברחוב דובנוב בתל אביב, מטרים ספורים מתיאטרון הקאמרי. אני מגיע אליהן פעם בשבוע כבר שנים. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בזוג נשים, אוהבות ומאושרות אחת עם השנייה, אבל עם הזמן התברר לי שהן שהחליטו לאחד כוחות כדי ליהנות ביחד מהחיים אחרי שהתאלמנו עם השנים. אל תדאגו להן, שתי הקשישות האלה צורכות תרבות יותר מאשר כמות מוצרי הניקיון שאני צורך, אבל ככה זה כשמגיעים לגיל, יש זמן פנוי – ורצוי אמצעים.

אני דופק על הדלת. גילה פותחת לי אותה הפעם. היא ועמליה תמיד בבית בשעות הבוקר כשאני מגיע לנקות. שיא הבילוי שלהן הוא ישיבה על המרפסת עם משקה. ולא, אני לא מדבר על מים, אלא על ויסקי. הן שותות בקצב שאני שופך אקונומיקה לדלי. כלומר ה-מ-ו-ן ותוך כדי עוד מעבירות ציונים על בחורים שחולפים ברחוב.

הבית שלהן עמוס ומלא בפרטים החל מארונות, שידות, ספרים, תמונות, תעודות ומה לא?! כל אחת מהן תולה את ההיסטוריה שלה על הקיר ומניחה את הזהות שלה על הרצפה ברחבי הדירה. כאילו הן נמצאות בדו קרב לא רשמי. בתחרות טובה ובריאה.

האגרנות הזאת אומרת רק דבר אחד: שאני צריך לעבוד בשיא הזהירות בזמן שאני מנקה את חייהן, סליחה, את דירתן. אני מתחיל לשמור על תנועותיי כבר בניקוי והברקת המזנון בסלון. תחשבו על זה לרגע, למי יש היום מזנון בסלון? היום זה או פלזמה על הקיר או פלזמה על שולחן. אצל עמליה וגילה זאת צלילה לאחור בזמן. אני חושב שעמליה סיפרה לי בעבר שהיא קיבלה את רהיט הזה במתנה מהוריה לחתונה. כמה המציאות השתנתה אני חושב לעצמי בזמן שאני מנקה את האבק מהתמונות שמונחות שם. איך היום הייתם מגיבים אם מישהו היה מביא לחתונה שלכם רהיט?

משם אני עובר לנקות את ההיסטוריה עם פריט היסטורי מקל לניקוי אבק מצמר כבשים. הדירה שלהן מלאה בספרים. הן גומעות אותם כמו שאנחנו גומעים תוכניות ריאליטי. מדהים לגלות איך במקום סימניות הן שמות שטרות של כסף בין הדפים, שיכולים להישאר שם שנים.

באמצע צחצוח וחיטוי השירותים הן תמיד גונבות אותי במבטים, ואחר כך הן עוברות להוראות מפורשות שעלי לעצור את הכל ולהגיע לשבת איתן במטבח. אני עוצר את הכל, מתיישב, ומרגיש כמו בריטי בהפסקת תה בצהרים. הן מגישות לי את העוגה שהן אפו השבוע, ובתמורה עלי להסתכל להן ישר בעיניים ולספר להם על מעללי בעיר ומעללי העיר בי. ככה זה, מעבר לכסף הן דורשות שאהיה סוג של "גיא פינס" פרטי שלהן.

אחרי שהן מגיעות למיצוי, הן משחררות אותי להמשיך במלאכה. אני מנצל את העובדה שהן נשארות במטבח ומיד מתחיל להבריק את הרצפה. אני חושב שהבית שלהן הוא מהבודדים שאני לא שם לעצמי מוסיקה באייפון ברקע. אני נותן לעצמי להתחבר ל"נעימה" של הבית ושל שתיהן שמתווכחות בחביבות אין קץ מי יותר מבינה בסריגה, בריקוד או במה לא. ובזמן שהן לא מתווכחות, אני מנצל את הרגע ומפעיל את הפטיפון עם תקליט קלאסי משנות ה-50, בימים ששתי הקשישות האלה היו צדות בחורים צעירים.

משהו בניקיון הבית הזה ובמפגש איתן נותן לי תקווה להאמין שזוגיות זאת לא מילה גסה, והיא יכולה להגיע בהרבה צורות ומבנים. אני מסיים את המלאכה, מקבל מכל אחת מהן נשיקה על הלחי ומתקשה כתמיד לקחת את מהן את השכר על עמלי.

עוד חוויות ניקיון מרתקות של ריצ'י פז