טור אישי של מנקה מסור

יומנו של מנקה: מבצע ניקיון בדירת קומונה

הוא אמנם רגיל לנקות בדירות מפונפנות אבל הפעם הוא עומד מול אתגר ניקיון רציני - להשתלט על דירת קומונה שחיה בצורה שיתופית גם כשמדובר בלכלוך ובלגן - מנקה מסור במשימת חייו

ריצ'י פז
05/07/2013

מעולם לא הייתי חבר קיבוץ, אבל יצא לי לבקר מספר פעמים בכמה קיבוצים בארץ, ומה שאני יכול להגיד בוודאות – שכולם נראים יפים ומצוחצחים. מה שאני לא יכול להגיד לגבי הקומונה שאני מנקה פעם בשבועיים. תאמינו או לא, אבל תל אביב מלאה בקומונות מכל סוג ומין, בכל נושא ומכל זרם. הם בדרך כלל שוכרים כמה דירות שהם דואגים גם לחבר בניהן ומנסים לנהל אורח חיים של שיתופי בלב הסביבה הכי אורבאנית שיש.

לא נתעסק באידיאולוגיה של הקומונה שלי, אבל רק נציין שמדובר בזוגות צעירים שהחליטו כי משתלם כלכלית לאחד כוחות, חשבונות וארנקים. התקציב שלהם מאפשר לקבל את שירותי רק פעם בשבועיים, מה שאומר שהבלגן חוגג! כמה חוגג? כמו חבורת ילדים בגן שהגננת הפנתה את הראש לכמה דקות והם גילו בקבוק קטשופ ועוד כמה חומרים והחליטו בו ברגע להפוך לקונדיטורים.

אני מדווש לכיוון השיכון שנמצא באזור יד אליהו ומנסה לדרג בראש באיזה סוג של "עוגה" אני הולך להיתקל היום. אגב, אין לי צורך במפתח, כי לצערי תמיד יש לפחות כמה אנשים שנמצאים בבית בתוספת זאטוטים שעשו שריר והחליטו שדווקא היום הם לא הולכים לבית הספר.

ברגע שאני פותח את הדלת, ולא משנה כמה חזק זרחה השמש, חושכות עיניי. לא ידעתי שפתחו סניף של ג'ימבורי נוסף בבית. אני מחייך בנימוס לנציגת הקומונה שפותחת לי את הדלת וניגש מיד למלאכה.

כדי להתמודד עם בלגן כזה צריך לעבוד מסודר. חדר אחר חדר, חלל אחרי חלל. זה מתחיל בחדרי השינה שיחסית הכי פחות מבולגנים. גם שם אני נאלץ לעשות סדר, לערום את הבגדים על הכיסא, להזיז את הנעלים למקום, לפתוח את החלון שיכנס אוויר, ורק אז אני מתחיל במלאכת הניקוי. חברים, פה אין גאדג'טים או צעצועי ניקיון אחרים, רק עבודה קשה כמו פעם. אני תמיד מרגיש פה כמו חלוץ שמייבש "ביצות" של לכלוך. אני מטאטא את הרצפה בכוח רב, לא כי אני נהנה מזה, אלא כי אני באמת חרד להיגיינה הבסיסית בבית. אחרי טאטוא יסודי, אני ממלא את הדלי במים נוזל שטיפה ואקונומיקה ביחס ממש לא פרופורציונאלי. חיטוי יסודי. אני לוקח את המגב המסכן שלהם, שכאילו מחייך לי בביישנות שהוא מצטער שלא השתמשו בו שבועיים, ומתחיל עם הסמרטוט להבריק, להבריק ולהבריק את הרצפה. אני עובד מסודר בשיטה של שתי וערב עד שהחדר עומד בסטנדרטים של הניקיון שלי.

בשלב הזה שאני רק בתחילת המשימה אני כבר מזיע כמו פועל בכביש בחצות היום בחום התל אביבי של יולי. כשאני מסיים את החדרים, אני משאיר את החלון פתוח כדי שהרצפה תתייבש. סוגר את הדלת ומדביק את אחד השלטים שהכנתי מראש "לא להיכנס". למה? כי אם אין שם שלט, הם פשוט נכנסים גם כשהרצפה רטובה ואז כל העבודה שלי יורדת לטמיון. זאת היצירה שלי, וכל עוד אני שם, אני שומר עליה. בדיוק כמו צייר שמוכר את הציור שלו. גם הוא מקווה שבעליו החדשים ישמרו עליו מכל משמר, ואם לא כך אז עדיף שהוא לא יראה זאת.

משם אני עובר לחדרי האמבטיות ופשוט מגיע עם שקית זבל, סמרטוט ומעביר ויש ישר לשקית. כל שאריות עדשות העיניים החד פעמיות, סכיני הגילוח המשומשים, קסמי האוזניים ובקיצור, כל מה שמונח על השיש ולא במקום, הולך לפח. אני מבריק את המקום כאילו עכשיו הם הצליחו לקנות אותו במבצע מרופא. בכל זאת קומונה, הם לא קונים דברים חדשים.

אחרי שאני מחטא את האמבטיות, מבריק את הרצפה, ומצחצח את הברזים, אני מדביק את השלט שלי ומתפלל. למה מתפלל? כי אם אני מסיים לנקות את הבית ודיירים עדיין יושבים במטבח עם הילדים בזמן הארוחה, אני משוחרר ממשימת הניקוי בו. אני יוצא בשקט על קצה האצבעות מהאמבטיה, כדי לנסות לשמוע את ההמולה סביב האוכל. כשאני מגלה שהג'מאעה עדיין שם אני יודע שהזמן לדווש חזרה הביתה הגיע. למרות שאני אוהב את העבודה שלי ומשוגע על ניקיון, יש רגעי שבירה קטנים והם מגיעים אצל לקוחות מסוימים.

עוד חוויות ניקיון של ריצ'י אצל לקוחותיו

  • ניקיון
  • כביסה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully