ניאון ואטיטיוד: המעצב הניו יורקי שיסנוור אתכם

עם סיום הרצאתו של האדריכל רפאל דה קרדנס שנערכה במסגרת שבוע האופנה האחרון בחולון, ניגשה אליו מעריצה והמטירה עליו תשבחות. תוך כדי, ביקשה להחליף כרטיסי ביקור אך דה קרדנס באופן מפתיע השיב "אין לי כאן כרטיס ביקור. את יכולה לראות את פרטי הקשר באתר שלי. אני מוכרח לציין מראש שאם את לא עשירה מאוד, אין סיכוי שאענה לך - פשוט אין לי זמן". "איך אתה יכול לדעת שאני לא עשירה?" היא שאלה ונענתה באותו הרגע: "מותק, אני מכיר את כל העשירים."

כשזה יוצא מפיו של מי שהרצה על מדונה כמשפיעה על עבודותיו (של האייטיז, לא הגרסה המצוחצחת של שנות האלפיים), קאמפ וגרפיטי, והודה שעד לא מזמן לא היה למשרד שלו די כסף כדי להשתמש בחומרים יקרים (אפילו עם לקוחות כמו נייקי, בית הכלבו היוקרתי בארניז ומסעדות פאר) ודן בפתיחות בהרגלי הזיעה שלו ("אני חייב לישון עם מזגן גם אם זה יגרום לי לחטוף דלקת ריאות") המשפטים האחרונים לא נשמעים מעליבים או מתנשאים. לדה קרדנס יש זווית ראייה ברורה על העולם, על עיצוב ועל הסגנון שלו עצמו.

הוא לא מתיימר להיות מישהו אחר. אחרי הכל, לאיזה עוד משרד אדריכלים יש מסמך מסודר של mission statement (הצהרה על חזון החברה)? החזון, עם כל ניסוחיו הפומפוזיים, ברור כחברת הקריסטל שדה קרדנס מכהן בצוות הדירקטורים שלה: "אנו מעדיפים את האסטרטגי על פני התימטי, את הקוסמופוליטי על פני הספציפי ואת האטמוספרי על פני הסטטי. בעודנו מסורים לעכשוויות, אנחנו לומדים בשקידה את העבר וחולמים בהקיץ על העתיד."

במילים אחרות, דה קרדנס והצוות שאיתו מכורים לרעיון. פרטים קטנוניים נמצאים שם רק כדי לשרת את אותו רעיון גדול מהחיים, מה שמסביר את השם שבחר דה קרדנס למשרד שלו Architecture at Large: "אני אוהב את התפקיד של ה-Editor at Large במגזינים. זה לא העורך הראשי, שאחראי למגזין וצריך לדאוג לכל ענייני הכתבות, הפרסום והמנהלה. כאן מדובר באדם שכל תפקידו הוא לדאוג שהחזון של המגזין או העיתון יתבטא במה שהמגזין עושה; הוא דואג לאתוס."

למרבה המזל, הרעיונות של דה קרדנס מסתברים כמוצלחים, וכמותם גם הביצוע. האדריכל החל את דרכו בעולם האופנה, והיה מעצב קו הגברים של קלווין קליין בשנות ה-90, לפני שהמשיך ללימודי עיצוב פנים ואדריכלות."העבודה אצל קלווין קליין השפיעה עליי מאוד ומתבטאת בכל העבודות שלי," מסר לוואלה! בית ועיצוב. "טרנדים לא כל כך משנים לי ואני אפילו לא טורח להתעדכן בהם, אבל חשובה לי האופנתיות של החלל."

האם העבודה באופנה השפיעה גם על התהליך שאתה עובר בעבודה על פרויקט חדש?

"בהחלט, אני מרגיש שאני מלביש את החלל ואחר כך מוסיף לו אקססוריז," עונה המעצב שהצביע בהרצאה על נברשת ענק בחדר שעיצב ואמר "אלו העגילים של החדר."

איך הגיע המעצב הצעיר מבית קלווין קליין המינימליסטי ליצור חללי פופ-אפ רועשים, מלאי צבע וצורות גיאומטריות, שמאתגרים את העין?

"גדלתי באפר איסט סייד במנהטן ושנאתי את זה" כלשונו של המעצב (38), בנם של אם יהודייה ואבא ממוצא קובני. "נמשכתי לכל מה שקרה בדאונטאון של ניו יורק. הלכלוך, הגרפיטי, האמירה. כיום, הערים הגדולות המערביות נוחות מכדי להשפיע על התרבות, אבל ניו יורק הייתה פעם צלחת פטרי לגידול רעיונות פורצי דרך."

הפרויקט המשמעותי הראשון של המעצב מצא את מקומו במאפייה שהייתה שייכת למשפחה של חבר, ועמדה להיסגר מפני שהבניין עמד בפני הריסה. דה קרדנס וחברו החליטו להפוך את החלל למעין חנות פופ אפ למספר ימים והשתמשו בחומר הבסיסי שהיה בנמצא - מאסקינג טייפ, שבאמצעותו יצר דה קרדנס צורות גיאומטריות כשריסס את החלל בספריי צבע. העבודה דרשה עשרה אנשים שהדביקו מאסקינג טייפ ללא לאות בחלל אחד וריססו חלל אחר בספריי בצבע זהב.

התוצאה הייתה מהפנטת, והביקורות (אם כי חלוקות) לא יכלו להתעלם ממנה. "תושבי הבלוק המנומנם בסוהו לא הבינו מאיפה זה בא להם," כתבו בניו יורק טיימס, "חנות/מרכז הופעות/מיצג אמנותי שחדר לשכונה שלהם כמו קרקס פוסט-אפוקליפטי. החלל, שעוצב על ידי רפאל דה קרדנס בגרפיטי, צבע זהב ובכ-1,800 מטרים של מאסקינג טייפ זרחני בהחלט עונה להגדרה "פופ אפ" בלשון המעטה..."

קרקס או לא, העיצוב עשה את העבודה ושיווה למקום את אופיו (וגם לא הזיק כנראה שהוא תפס את תשומת ליבו של הניו יורק טיימס). חברו היזם של דה קרדנס שכר את שירותיו כמעצב ואדריכל גם כשפתח את חנויות הבוטיק של ההוצאה לאור שלו OHWOW בניו יורק ומסביב לעולם. דה קרדנס המשיך באותה שפה עיצובית שאותה שאב מילדותו בניו יורק של שנות השבעים ומצפייה נלהבת בסרטי קאמפ שחגגו את העיר על כל חסרונותיה.

"אהבתי להיות ילד. אני אולי אחד האנשים היחידים שבאמת נהנה מכל רגע בילדות, ולכן אני שואף להחיות את הרגעים האלה בעבודה שלי". אך השראתו לא הסתיימה בזיכרונות או באזכורים לתרבות הפופ של שנות השבעים והשמונים כמו מדונה והאמן קית הרינג, והוא השתמש במוטיבים נוספים כמו הדפס בשחור לבן שנצבע בזמן מלחמת העלם השנייה על אוניות כדי לבלבל את האויב.

עבודתו של דה קרדנס עם מותגים עצמאיים ופורצי דרך לא נעלמה מעיני החברות הגדולות והוא נקרא לעצב עבור ענקית הספורט נייקי חלל פופ אפ, שלבסוף הפך לקבוע. "לקחנו את החומר הכי זול ומכוער- Peg Board [לוח מחורר שמשמש לתלייה של כלי עבודה בנגריות] וניסינו להפוך אותו ליוקרתי. צבענו אותו בספריי בצורות גיאומטריות והתקנו בקירות שמאחוריו תאורה שגרמה לו להיראות מואר ומסתורי. עד לאחרונה לא הייתה לנו ההזדמנות להשתמש בחומרים יקרים, וזה היה אתגר." על הלוחות נתלו הבגדים והאבזרים של נייקי, מעל רצפה שנצבעה בהדפס גיאומטרי צפוף יותר.

עם הפרסום, הגיעו לדה קרדנס גם לקוחות שלא הבינו בעיצוב או חלקו את ראיית עולמו, אך רצו לשכור מעצב נודע והכי חשוב - היו מוכנים לשלם. בעבודה על מסעדת "ניקו" בניו יורק, הבעלים לא הפסיק לדבר על אהבתו הרבה לקירות עם לבנים חשופות "ואני לא יכול לסבול לבנים חשופות," אומר דה קרדנס, שהחליט לרתום את האלמנט השנוא עליו לטובת יצירת עוד אחת מהתבניות הגיאומטריות האהובות עליו, באופן שלא עשה קודם.

הוא השתמש ביותר משמונה קילומטרים של חבל דייגים שנמתחו מעל הקירות החשופים וכך ענו לאסתטיקה של הלקוח ושל המעצב וגם רמזו על ייעודו של החלל – מסעדת סושי. פעולה זו מהווה טריק אופייני למעצב שלא מתבייש בחיבתו ללקוחות שמשלמים היטב, והרבה, ומוכן לוותר על תפיסת העולם שלו.

במסעדה יוקרתית אחרת, לקח טפט מטאלי שהיה שיא האופנה בשנות השבעים ומאז נחשב למאפיין של טעם גרוע, וצבע עליו הדפסים של שיש. המבקרים, שמשלמים כסף רב כדי ליהנות מחלל המסעדה כמו גם האוכל, בטוחים שהם יושבים בין קירות שעשויים מאבני שיש יקרות ונדירות. עם זאת, דה קרדנס יכול לישון בשקט – הוא לא חרג מהחזון הכמעט "אנדי וורהולי" שלו.

כשדה קרדנס נשאל אם יש הומור בעיצוב שלו, הוא מכחיש בנחישות. "לא, ואני שונא כשמשתמשים בהומור בעיצוב. זה קל מדי. להשתמש בהומור לגבי עניינים רציניים – זה משהו שדורש אומץ. הומור בהקשר עיצובי הוא מטרה קלה מדי."

החללים הראשונים שלך עוצבו עם מאסקינג טייפ, צבע ספריי, פאלטות עץ ונילון נצמד. אז זו היתה סנסציה והיום הטכניקה מאוד פופולארית. מה הגישה שלך לעובדה שזה הפך למעין טרנד?

"אני לא כל כך מודע לטרנדים האלה. אם הייתי מתעסק ברשתות חברתיות לא היה לי מספיק זמן לצפות בסדרות ריאליטי. כך או אחרת, אין לי מניות או זכויות יוצרים בחברות שמייצרות מאסקינג טייפ."

נראה שאתה בעצמך ממעט להשתמש באלמנטים האלה באחרונה ומשדרג את כתב היד הייחודי שלך בחומרים יותר שקטים אך יקרים.

"כן. דיברתי עם המעצב ראף סימונס (המעצב של דיור) ושאלתי אותו למה הוא לא מעצב יותר סווטשירטים מגניבים כמו בעבר, והוא אמר לי: פשוט התבגרתי ואני כבר לא לובש סווטשירטים. אני מניח שאותה התשובה נכונה גם לגביי. אני רוצה לעצב חללים שהייתי רוצה לגור בהם או לצאת אליהם בערב, ולא להיראות בהם מגוחך."