בשעה שחוש השמיעה שלנו לא עובד שעות נוספות, באופן בלתי נשלט העין מתרכזת הרבה יותר בנוף שסביבה ובפרטים הקטנים, גם אם הם בשחור לבן. זוהי לפחות התחושה בסרטו של מישל הזנביצ'יוס "הארטיסט", הזוכה הגדול של טקס האוסקר 2012. בלי אפקטים מיוחדים או תוספות של תלת ממד, חידושים טכנולוגיים וממוחשבים ובעיקר ללא צבעים, הצליחו מעצב הסט הראשי של הסרט רוברט גולד בשיתוף המעצב האמנותי לורנס בנט, ליצור תפאורה מושקעת שמזכירה תפאורת תיאטרון. כזו שתפורה בדיוק לפי מידות הבמה מבלי להיעזר בלוקיישנים מפונפנים שעושים את רוב העבודה.
למרות שהסרט צולם בהוליווד ומוצאו של גולד אמריקני, אפשר בקלות להבחין בשיק מהסוג הצרפתי שמתיישב בקנה אחד עם השחקנים הצרפתיים שמככבים בו, ז'אן דוז'ארדן הסקסי בתפקיד ג'ורג' ולנטיין וברניס בז'ו הקוקטית, בתפקיד פפי מילר. הוא שחקן פופולארי ומבוקש בסרטים אילמים בהוליווד של סוף שנות ה-20 תחילת ה-30, שלא זז בלי הכלב הקטן והשובה שלו (שאגב, גם הוא מסוג מעורב שחור לבן), אך מהר מאוד מתרסק בשל ביקוש לסרטים מדברים. היא שחקנית מתחילה שכובשת את הקהל ותופסת את מקומו. בסוף, כמו בכל סרט הוליוודי מהסוג האהוב, הם מתנחמים זו בזרועותיו של זה ומביאים אותה בשואו סטפס משותף. ותסלחו לנו מראש על התקציר המינורי.
העבודה על עיצוב סט שמצטלם בשחור לבן, היא לא עניין שיש להקל בו ראש בעידן שבו עולם העיצוב פורח ובמיוחד בכל הנוגע לשימוש בצבעים. כיום, ובמיוחד השנה, צמרת המעצבים המובילים לא חוסכים בשימוש בצבעים נועזים ומושכים, אך לגולד שניצח בגאון על צוות הארט, לא הייתה שום בעיה להתמודד עם המונוכרומאטיות הזו. אביו, צ'ארלס גולד היה במאי תכניות טלוויזיה מוערך בשנות ה-50 וכפועל יוצא מכך, גולד הקטן, חי ונשם בשחור ולבן.
אולי תתפלאו לשמוע, אך הסט של "הארטיסט" דווקא עוצב בפריטים צבעוניים. הסיבה לכך הינה יצירת טקסטורות שונות והבחנה בין הגוונים השונים של שחור ולבן כדי שאלו לא יתמזגו אחד בשני, כמו למשל הפיג'מה של הכוכב עם המצעים במיטה הוא מתכרבל.
שעות ארוכות של נבירה בספריית אולפני "האחים וורנר" ומחקר מקיף בנושא עיצוב משרדים של ברנז'ת הקולנוע ובתים פרטיים משנות השלושים, סייעו לגולד לבנות את הקונספט בעיצוב הסט. מן הסתם, הוא לא התקשה למצוא פריטים מאותה התקופה בשווקים ובחנויות וינטאג' שהפכו בשנים האחרונות לאהודות במיוחד. בין הפריטים הנוסטלגיים נצפו בסרט מכשירי רדיו, מיקרופונים, מצלמות, שילוט והרבה גופי תאורה בניחוח של פעם. בקשות מיוחדות של יוצרי הסרט לא היו למעט פסלי שלושת הקופים החכמים ("לא ראיתי", "לא שמעתי", "לא דיברתי") שמהווים פריט דקורטיבי טעון משמעויות בביתו של ג'ורג' ולנטיין. הם נמכרים במכירה פומבית מצערת וקורעת לב בשל ירידה מנכסיו ובהמשך נמצאים על ידו בסצנה דרמטית בביתה של מילר שכל כוונותיה היו טהורות. או לפחות חלקן.
בתיהם של ולנטיין ומילר עוצבו בדיוק כפי שבתיהם של כוכבים הוליוודים צריכים להראות ואם להודות על האמת, דיי מזכירים זה את זה. הם משתרעים על פני שני מפלסים; במרכזם מדרגות לולייניות; הרצפה מכוסה בשטיחים עשירים; וברחבי הבית מפוזרים הרבה חפצי אמנות, פסלי שיש מיניאטוריים וציורים כדוגמת החמניות המפורסמות של ואן גוך. הבית של ולנטיין שייך לבמאי "איירון מן 3", שיין בלאק וביתה של מילר שייך למרי פיקפורד, אייקונים הוליוודי ידוע בתקופת הסרט האילם. ביתה שנמצא כיום בבעלות של בנקאי פיליפיני, רוקן לצורך הצילומים מכל חפציו למעט מפת תחרה מקורית שהייתה שייכת לפיקפורד, אותה גולד ראה באחד הספרים במסגרת מחקרו לקראת העבודה על הסט ולא הסכים לוותר עליה.
אחד הפריטים היפים שנצפו על הסט היא המיטה הזוגית והרומנטית בחדר האורחים של מילר, שבה ולנטיין התאושש לאחר ניסיון ההתאבדות שלו בשריפת סרטיו המוצלחים. כלבו הנאמן והמתוק שלא עוזב אותו לרגע הוא שהצליח להציל אותו ממוות, והוא כמובן גם מתכרבל איתו במצעים הצחורים שבמיטה האמורה. זאת עוצבה במיוחד על ידי גולד שהרכיב ראש מיטה מחופה בבד משי ומעין צורה של שמש גדולה השולחת את קרניה החוצה (ופה יש צורך בהתאפקות על מנת להימנע מציון שכנראה מדובר בקאפיטונאז' צרפתי).
שורה תחתונה: סרט ראוי בהחלט לזכייה באוסקר ולא רק בגלל תסריט גאוני שדורש מאנשי הפייסבוק והטאבלט לשנות פאוזה וללכת אחורה בזמן, אלא גם בשל מלאכת המחשבת של רוברט גולד ולורנס בנט המוכיחים עבודת מחקר תקופתית כאילו הייתה זו תזה אקדמית. אין זה מפליא ש"הארטיסט" גרף 6 פרסי "סזאר", הנחשב למקביל הצרפתי של האוסקר, אחד מהם על העיצוב.
"הארטיסט" כבש את אוסקר 2012
מתי ואיפה רואים את "הארטיסט"