"מי שכבר מגיע, מרגיש אידיוט על כל החודשים בלי סיני"

בעקבות אלברט איינשטין, גם אמא שלי מבינה שהכל יחסי. לעומת מה שקורה עכשיו בארץ, ההחלטה לנסוע לסיני, אפילו עם ילד בן שנתיים, נראית פתאום הגיונית מאוד. כך שגם המכשול המשפחתי הוסר. מכשולים אחרים היו שם תמיד – וזה חלק מהקסם של סיני. שנה וחצי ללא תיירות מישראל לא גרמה למצרים במסוף טאבה לייעל את עבודתם. להיפך, פתחו לנו בנינוחות כל תיק ותיק, וכדי להכניס את האוטו לסיני, היינו צריכים לשלם ארבעה מסים שונים. חייל נועז במיוחד ביקש 20 לירות מצריות על החנייה במסוף טאבה, וכאשר לא מיהרנו לשלם, הוא הסכים להתפשר על פחות. המצרים דואגים שגם הקמצנים ביותר ישלמו קצת בקשיש, או לפחות ישאירו מזכרת.

סיני שוממה יותר בלי הישראלים. עשרות אתרי חושות שוממים, כסאות ושטיחים זרוקים כאילו אין מי שיגנוב אותם, מלונות שוממים. בחוף 'אנטיקה' שבביר סוור, מוצב ישראלי מובהק לפני האינתיפדה, היו שמונה חושות תפוסות מתוך שבעים, וזה בחוף היחיד שפעל באזור. אלה שלא בנו אף פעם על ישראלים הם השורדים האמיתיים של סיני. בכפר האקולוגי 'BASATA' המנוהל על-ידי זוג גרמניה-מצרי הכל שקק. תיירים אירופאים ויאפים מצרים בחופשת עיד-אל-אדחה מילאו את האתר. באנו לשתות קפה במקום ונענינו ביחס מנומס וצונן. לא היינו רצויים שם.

גם מעט דרומה, בחוף המרכזי של ראס-אל-שטן, הישראלים הם מיעוט. יחיה, אחד העובדים, לא מתבייש להתגעגע לתיירים הישראלים ולהשמיץ את המצרים. 'הם (המצרים) חושבים שהם מעלינו, יושבים עם ספר באנגלית כאילו אנחנו לא יודעים שהם בקושי יודעים לספור באנגלית עד עשר. את כל הלכלוך הם זורקים מתחת לשולחן שלא יראו. תיכף יגמר החג וכולם יחזרו לקהיר, יותר טוב ככה, בלעדיהם'.

במלון 'סאלילנד' יושב הבעלים חסר תעסוקה. הוא לא מצליח להבין למה הישראלים לא מגיעים לסיני הרי בישראל כל כך מסוכן ובסיני כה בטוח ושקט. לא ברור לו איך היהודים והערבים שחיו בשכנות טובה בשכונתו בקהיר, הגיעו לעוינות כזאת. הוא כבר כתב מכתב לאפיפיור שיסייע בסיום המלחמה וזכה לתשובה מנומסת, אך בינתיים הישראלים לא באופק, והמלון שהושקע בו כל ההון המשפחתי לפני ארבע שנים, כמעט ריק.

הישראלים לא מזדהים עם תוגת השפל הכלכלי בסיני, ואין אפילו טיפת געגוע לימים השוקקים ההם. שוב ושוב נשמעת הנאה גלויה מהשקט, המים הנקיים, השירות האטי פחות. מי שמגיע, כבר מתכנן להגיע שוב בפסח, ומרגיש בקול רם אידיוט על כל החודשים הארוכים בלי סיני. גם אם מסוכן בסיני, השלווה מכבה את מנגנוני הפחד ומייצרת מנוחה אמיתית מהחיים בארץ. מהבחינה הזאת, סיני הופכת למפלט חיוני ככל שהמציאות בארץ מעיקה יותר.

מיעוט הישראלים, מבליט את המוזרים ביניהם. כמו אותו אחד שעלה מרוסיה לפני עשור, עבד בתיירות ופוטר, וכעת העביר את כל רכושו לחושה בסיני. בינתיים צוות המטבח מגניב לו שאריות אוכל, אבל עוד מעט הוא יתחיל לרקוח ריבות כמו ברוסיה, לגדל ירקות אורגנים, ולחיות מפרי עמלו. הרי הישראלים תיכף יחזרו להציף את סיני. הטבח הבדואי מקשיב בנימוס לתוכנית, אם מקנן בו ספק לגבי סיכויי התממשותה, הוא נותר עמוק בלב.