לאן הגענו? בגדול, לחיק הטבע. ירדנו במדרון לעבר יער הכרמל כשלפתע נתגלה לעיננו נוף פנורמי מרהיב של העיר. הדרך לאוהל היא סודית ולכן לא נציין סימנים מסגירים, למרות שעם כמויות הזיעה שניגרה מאיתנו, קרוב לוודאי שנוצר שם אגם שיהיה די פשוט לזיהוי. לאחר פילוס שביל שלא היה מבייש לוחם קומנדו בגמלאות נחשפה בפנינו פנינת גן עדן מסוככת ומוגנת מפני פגעי הסביבה.
כאן גרים: אורן כהנוביץ', 29, מורה דרך ועובד במכון שומאכר לחקר הטמפלרים, הממוקם באוניברסיטה הסמוכה. לאחר סיום התואר הראשון אורן החל לבחון צורות מגורים אלטרנטיביות, כדי להבין כיצד הוא רוצה לחיות. ביו השאר הוא בילה זמן במחיצת אנשי כת האיימיש בבוליביה, עבד בפלאפל הצפוני בעולם באלסקה ובילה את חגי תשרי בברוקלין עם חסידי חב"ד. כשחזר מחו"ל, החליט ליישם את שלמד במסעותיו והחל לתור את האזור במטרה להקים במקום אוהל למגורים. אורן חי כבר שנה וארבעה חודשים במתחם שיצר, שנמצא כה קרוב לציוויליזציה ("שבע דקות מרגע שאני קם ועד שאני בשיעור") ומנהל חיים מלאים, עשירים ובעיקר זולים.
על מה ולמה: לא כדי להוכיח את היותו זכר אלפא וגם לא כי שכח לקחת את הכדורים ("אני לא איזה תימהוני"). הסיבה הפשוטה שבגללה בחר אורן לחיות באוהל היא תאוות החיים, הפחד להזדקן והרצון להראות שכל אחד יכול לגור ככה. "זה לא קטע של הישרדות", הוא מסביר, "אני חי בכיף כאן, זה הבית שלי". אורן לא מתנגד למסלול הנורמטיבי של תואר חתונה ילדים, אבל כרגע הוא רוצה להתנסות גם בצורת החים הזו. ("כמו ששואלים אותי למה אני גר בצורה כזאת, אני יכול לשאול אתכם, למה אתם לא חיים ככה?") אולי בגלל זה יש לו כבר שש שנים חברה גרמנייה, איתה הוא מנהל מערכת יחסים בשלט רחוק.
רדי מייד: כמעט הכל. החל במשתנה שהרכיב בעצמו מפסולת בנייה שהשיג באוניברסיטה, דרך מטבח מדוגם עם ג'ריקן בתור ברז וכלה במקלחת שיצר מנאד מים. אפילו את תנור העצים תכנן ובנה במו ידיו ודאג גם לשירותי בנות בצורת כיסא פלסטיק עם חור במרכזו, לנוחיותו של המין הנשי.
מוציא חוזה: כאמור, חוץ ממס מעבר שולי, המגולם בקולותיהם הערבים של חזירי הבר בשעות הלילה, אורן פטור מתשלומי ארנונה, מים וחשמל. הוא משלם 140 שקלים בחודש על אינטרנט סלולארי ומטעין את הלפטופ והפלאפון באוניברסיטה ("אני תמיד תופס מקום ליד השקעים, אין שקע שאני לא מכיר"). את בגדיו הוא מכבס במעונות ואפילו את בקבוקי המים שמשמשים אותו לשתייה ומקלחת הוא ממלא שם וסוחב בחזרה אל האוהל.
חשמל זורם בכפות ידיך: אורן משתמש בעיקר בתאורה סולרית, אך כשמגיעות בנות, הוא מעדיף להדליק עששיות כדי ליצור תאורה רומנטית ורכה ("לפעמים חברים מביאים לכאן בחורות. אם מדליקים את כל העששיות, זה יוצר אחלה אווירה").
שותפים להצלחה: כאמור, מיודענו חזירי הבר החולשים על שביל הגישה. אחרי השריפה בכרמל נעלמו החברים למספר חודשים, אך אורן שמח לקבלם בחזרה. במהלך הדלקה אורן לא שהה באוהל ולמזלו האזור לא נפגע.
רק אצלו: בקבוקי יין תלויים על העץ, תמונה של מטוס וכרזה של רחוב סומסום משתלשלות מכבלים המחוברים לענפים ("אמרו לי שהמטוס והברזנט הירוק של האוהל יוצרים תחושה מיליטריסטית, אז הוספתי את רחוב סומסום לריכוך האווירה"). פינת העבודה כוללת שולחן כתיבה מקסים, עליו מונח טלפון בסגנון רטרו, כאשר ממול נשקף נוף פראי של צמחייה עבותה. העובדה שהאוהל נמצא במרכזו של יער, אינה מונעת מאורן לתחזק פמליית עציצים מפוארת, אחד מהם אף תקוע בחן לא מבוטל בתוך מגף שחור וגס. על חלקו העליון של התנור, ממוגנט שלט המיועד לעוברי אורח. אורן מרשה להם להרגיש בנוח ולהכין קפה ובתמורה מפציר שישמרו על הניקיון ובעיקר על המיקום הסודי. הנוסח המדויק: "אם את/ה עוזב כשמצפונך נקי, שילמת את המחיר המלא".
הנאים השכנים? בין השכנים היחידים באזור לבין אורן מתקיים הסכם סודיות שלא יבייש רשת ריגול קטנה: הם לא חושפים את המקום שלו ובתמורה הוא לא מגלה את שלהם. השכנים, זוג ממוצא רוסי בעשור השישי לחייהם, מגיעים להאוהל שלהם בסופי שבוע במהלך הקיץ, מאחר והם לא יכולים להרשות לעצמם את מחיר העלות של צימר ("יש להם נוף משגע. אצלי קטן וצפוף, כי המקום צריך להיות מוגן גם מפני החורף").
מזג האוויר: לפי מה שאלוהים מחליט. אורן אוהב במיוחד את החורף. "כשיש סופה ואני כאן לבד, אני מרגיש שהיער שלי".
דו"ח מקרר: אין מקרר, יש צידנית ובה ירקות טריים. אורן קונה אוכל טרי מדי יום או יומיים מהמכולת באוניברסיטה או בעיר. תפריט הבוקר שלו כולל קורנפלקס עם חלב עמיד או יוגורט ומוזלי. לארוחת ערב הוא אוכל אורז, פסטה או ירקות מוקפצים.
עתידות: מטעמי פרנסה, אורן מתכנן לעבור לירושלים בשבועות הקרובים. הוא יגור שם בדירה אמיתית וידריך תיירים בעיר. הוא מצר על הפרידה הקרובה, כי לפי דעתו "זו התקופה בה נהיה הכי חופשיים וזו פיסת גן העדן שלי". אורן מתכוון להמשיך לעבוד פעמיים בשבוע באוניברסיטת חיפה ולא לפרק את האוהל לעולם, או לפחות לא בעתיד הקרוב.
רוצים להשתתף במדור? כתבו לרוני
חדר משלהם: לכל הטורים