צייד הצבעים: ביקור בביתו של חתן פרס ישראל לעיצוב

אולי יותר מכל אמן ישראלי אחר, מזוהה דן ריזינגר עם צבעוניות עזה. את עבודותיו ניתן לראות כמובן בגלריות ובמוזיאונים, אך רובנו נתקלנו בהן דווקא בלוגואים שעיצב עבור חברות מסחריות גדולות, בכרזות פרסום ובאריזות שעיצב. על המקורות של אותה צבעוניות שמאפיינת אותו ניתן ללמוד מביתו שעליו הוא מעיד כמקור השלווה והאיזון שחשובים כל כך לחידוש האנרגיה היצירתית שלו. "הייתי המעצב הראשון שנבחר להציג במוזיאון ישראל. הצגתי מעבודותיי במוזיאונים בעולם, כולל בבודפשט, בלגרד, מוסקבה, בייג'ינג וטייפה. הבית אולי אינה היצירה הכי גדולה שלי, אך היא, ללא ספק, החשובה שבהן" הוא אומר.

על שאלותיי הרבות עונה ריזינגר בן ה-76 בהנאה מרובה ובחיוך, כשלצדו אנאבל אשתו, בעברית רהוטה שמקשטים אותה שרידי מבטא סלאבי קל (ריזינגר עלה ארצה מיוגוסלביה בגיל 15).

לפי מראה הבית שלך, צבע מהווה חלק משמעותי מחייך
"כן, ויותר מזה. כשאני מסתכל לאחור אני יכול לומר שכל הביוגרפיה שלי מבוססת על שלושה צבעים: הצהוב - לזכר הטלאי הצהוב שענדתי בתקופת השואה, האדום - כצבע הדגל של הצבא הרוסי, ששחרר אותי מזוועות הנאציזם, והכחול - כסמל לשמי הארץ החופשית, המומנטום שהכי השפיע על חיי".

".

מה הדבר שהיה הכי חשוב לך בעיצוב הבית?
"אני מאמין שבית חייב להיות נוח כמו נעלי בית, אך להיראות כמו נעלי ריקוד. בית צריך לספק את הצרכים האישיים של דייריו ולשלב את הצורך האסתטי שלהם. בבית שלנו יש המון פריטים סנטימנטליים, ציורים של אבי ז"ל, שהצלחתי לשמר, ומנגד תחושה מיוחדת של יצירת משפחה, כי כאן נולדו וגדלו שלושת ילדיי.
כמי שהיה נער בזמן השואה וניצל, אלמנט המשפחתיות וההמשכיות תחת אותה קורת גג היה ונשאר חשוב לי עד מאוד. מעבר לסנטימנטים, חשובים לי המרחב, וההרמוניה בין החומרים והצבעים, וחשוב שיהיה לי מקום שבו אוכל ליצור ולהביע רעיונות משלי ובעצם להתחדש".

היכן אתה עובד היום?
"עם לידתו של כל אחד מהילדים שלנו הבית עבר שינוי טוטלי, ובעקבות כך חדר העבודה שלי זז. אבל מעולם לא ויתרתי עליו, ועד היום זהו המקדש שלי מבחינתי. כיום, חדר העבודה נמצא בקומה השנייה, בסמוך לחדר השינה, כי מגיל חמש ועד היום קיים בי הצורך לקום באמצע הלילה וליצור".

חדר העבודה של ריזינגר ספון עץ, חומר טבעי שאליו הוא מתחבר על שום חיותו. גם תקרת הסלון והחצר שבהמשך הסלון ספונים עץ. הסלון מעיד שהזוג ריזינגר הם אוהבי אדם ומארחים למופת.

אתה בעצם חי בין ניגודים גדולים – עץ חם וסולידי מול צבעוניות מתפרצת
"נכון, אך מה שחשוב בבית הוא לא האחדות והסימטריה, אלא הבלאנס, האיזון בין הצבע לרוגע".

איך מיישמים את זה בפועל?
"בסלון תמצאי עבודות עזות בצבעוניותן מתקופות שונות. למשל, המוטיבים המודולריים המוצגים כבר כמה חודשים במוזיאון חולון, או ציור השמן האדום משנת 1969, התלוי מעל הספה הצבעונית מתנועת הממפיס. לעומתם, שמרתי בחלק מהסלון קטע נייטרלי שבו תלויים שני ציורים לבנים משנות ה-80 וציור קליגרפי מינימליסטי. הניגודיות בין השקט לצבעוניות בשני חלקים שונים של הסלון נותנת את הבלאנס. גם בחדר השינה צריך לפי תפיסתי שקט, רוגע המאפשר לחלום ולהתעורר בכל בוקר לדברים אחרים. כאן העבודות הן קליגרפיות מינימליסטיות ורגועות, המשתלבות עם צבעיהם הרגועים של העץ, של הווילונות ושל השטיח.

מעטים הם הישראלים שאינם מכירים ולו כמה מעבודותיו של ריזינגר. מסמלי הביטוח הלאומי, התיאטרון הלאומי הבימה או מוזיאון תל אביב לאמנות, דרך עיצוב הלוגו והתדמית של חברות ישראליות ובינלאומיות כמו אל על, תחנות הדלק הירוקות-אדומות של דלק או שלל האריזות של חברת התרופות טבע.

במבט לאחור, אחרי כל כך הרבה עבודות והכרה, מה הייתה נקודת המפתח בקריירה שלך?
"אין לי תשובה מה הכי חזק בי. אדם יוצר הוא אדם יוצר הוא אדם יוצר. בשנת 1977, כשהתבקשתי לצייר את מגילות האש עבור מוזיאון בית התפוצות, לפי מילותיו של אבא קובנר ז"ל, חשתי לראשונה שמוקירים את העשייה שלי במלואה. זו הייתה תפנית של 360 מעלות".

איזה תכנון של פרוייקט עתידי מרגש אותך כבר היום?
"בקרוב תתקיים תערוכה במרכז תרבות ישראלי בבודפשט, שבה אציג יצירות של שלושה דורות של בני משפחתי: אבי, בני אילן ואנוכי. זה פרוייקט מרגש במיוחד, שמחזיר אותי לילדותי. אני זוכר את עצמי בגיל חמש ושש, שנים שבהן רק התחלתי להבין מהי אסתטיקה. גדלתי על ציוריו של אבי, בגיל שבע ניסיתי לחקות אותם, אך כשמלאו לי שמונה אבא כבר לא היה".

במעלה המדרגות לקומה השנייה של הבית בגבעתיים תלויים שני ציורי שמן של האב ולידם ציור של אילן ריזינגר, בנם הצעיר של דן ואנאבל. על החיבור בין הציורים אומר דן ריזינגר: "מעניין לזהות שבין הציורים של אבי, הציורים המוקדמים שלי וציוריו של אילן בני יש קירבה ויזואלית". כך ריזינגר מסכם את הפגישה, שהייתה מהולה בגאווה בלתי מוסתרת ובסנטימנטליות.