אלון רזגור, מעצב תעשייתי, חי בין שני חללים: הסטודיו רחב הידיים וביתו הפרטי, שהוא יחידה נפרדת הממוקמת בתוך הדירה. בסופי השבוע, הוא עוזב את הסטודיו וחוזר לביתו הפרברי בתמרת. שלושה בתים וגעגוע? לאו דווקא. לדברי אלון, הסידור הזה דווקא עובד לא רע, כי "זה החלום שלי מאז שהייתי ילד".
הקירות בסטודיו של אלון באים מאהבה. "בא לי לאהוב את כל העולם, אז עשיתי חור בצורת לב", הוא צוחק. כדורי הפלסטיק הלבנים נוצרו במפעל במיוחד עבור תערוכה שערך וכשהסתיים האירוע, אלון הדביק אותם לכל אורך הקיר.
כסא מתכת דרוס. אלון הבחין בו וגם בדחפור שעמד בקרבתו כשעבר ליד אתר שיפוצים. יצר סקרנות בריא גרם לו לתהות מה יקרה במפגש בין השניים. את נהג הדחפור הוא שיחד לחולל בו שמות תמורת שני בקבוקי קולה.
אלון גר בבית ללא מטבח. החדר ההכרחי ממוקם דווקא בחלל הצמוד לבית, במרחב הסטודיו. אף על פי כן הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לבשל. מה במקרר: בקבוקי יין וחלב קפוא בפריזר.
ארונית ירקרקה שנמצאה זרוקה ברחוב, בחושך. אלון אסף אותה אליו כי "היא התאימה לי כל כך בגודל, כאילו היא נולדה במטבח שלי".
כלי אוכל עתיקים אם כי שמורים היטב שאלון קיבל מהסבתות שלו. את צלחות החרסינה תרמה סבתא ש"מגיל 92 עד גיל 94 צעקה שאלוהים שכח אותה" ואת כלי האוכל הוא ירש מהסבתא השנייה.
כוננית פורמייקה איטלקית שיוצרה בשנות ה-70, נמצאה משוטטת ברחוב עם מבט אבוד בעיניים. אלון הכניס אותה למטבח שלו מבלי ללטש או לצבוע. "בשביל מה להשקיע אנרגיות במקומות שלא צריך?".
על רצפת הסלון זרוקה חולצה. היא אינה נחשבת לבלגן מתמשך שצריך לסדר, אלא מתפקדת על תקן שטיח. בעבר היה דבוק לרצפה שטיח מקיר לקיר, ואלון תלש אותו משם בכח.
תמונה שתלויה בקו התפר שבין הבית לסטודיו. את הציור צייר איבון יהודה רזגור, סבו הצרפתי של אלון. הוא זה שבמו ידיו התחיל את שושלת הרזגורים, לאחר שהחליט לעברת שם משפחתו מהשם רוזנבלום.
ציור שקיבל מחבר בעל אובססיה קלה לציור על חולצות. מכיוון שהן משמשות כמצע הציור היחיד עליו הוא מוכן לעבוד, אלון מציג את היצירה על בובת חלון ראווה. וכן, גם את הבובה הוא מצא ברחוב.
מצעים שכובסו במכונת זמן, נחים לייבוש על מיטתו של אלון. איש לא השתמש בהם מאז שנות ה- 70, עד שאלון מצא אותם בבית של ידידה שלו. "זה היה עד עכשיו בניילונים", הוא מתפעל, "מרגישים, זה כמו אבן".
קיר בחדר השינה. מימין, ציור של אלון, ולידו תמונת ליצן עם חתימת האמן "וכסלר", גם היא פרי הרחוב. ביניהם תלויה שרשרת מיוחדת שנקנתה בסנגל.
מנורה קלאסית, נרכשה במחיר מציאה של 200 שקלים במכירת חיסול. כמעט את כל המנורות שלו אלון מעמיד בפינה, לא כי הן צריכות לחשוב על מה שהן עשו, אלא פשוט כי הוא לא אוהב יותר מדי אור.
חפצים שאלון לא אוהב, הוא פשוט הופך. כך עשה לכיסוי ספה של איקאה שחושף דווקא את הבטן הרכה שלו. במהפכה אחת קטנה הכיסוי כבר אינו מהוגן ושוודי, אלא פרום ומחוספס.
אלון מעיד על עצמו שהוא עושה רק את מה שבא לו. כנראה שהגישה המשוחררת מצליחה לא רע, כי הוא הפך ל"מעצב שמסתובב לא מעט", להגדרתו, במסגרת תערוכות שהוא אוצר ושיתופי פעולה שהוא עורך בסין וביפן.