האדריכל רם כרמי, זוכה פרס ישראל ומי שתכנן רבים ממבני הציבור הבולטים בארץ, חוגג השנה יום הולדת 80, אבל מתעקש לא לצאת לפנסיה. אל הווילה ההרצליינית עברו הוא ואשתו רבקה לפני כשנה וחצי, כיוון שרצו להסב את חדר מגורי העוזרת שהיה בו למשרד ביתי, כך שגם שם יוכל כרמי להמשיך לעבוד. אף על פי כן, כרמי אינו מרוצה מהמיקום, ומתאר את הרצליה פיתוח כ"במה שבה השחקן הראשי זה הכביש והמכוניות". בית חלומותיו היה בכלל ביתו הקודם בעיר, מבנה שיתופי שתכנן בעצמו והתגורר בו בצמידות לארבע משפחות נוספות. "בביחד הזה נוצרת אורבניות", הוא מנמק.
כסא קלאסי, עוצב בשנת 1928 על ידי לה קורבוזיה. כרמי מעריץ את הכסא, כמו גם את יוצרו השווייצרי, אבל טוען שהגנים האמיתיים של לה קורבוזיה הם בכלל צרפתיים, בגלל ש"יש לו דיאלוג בלתי פוסק בין ההיגיון לבין הרגש".
על שולחן הקפה בסלון מוצב דגם מוקטן של "כבשי הנגב", יצירתו גדולת המימדים של הפסל יצחק דנציגר. את הפסל קיבל כרמי מדנציגר במתנה. "הוא היה הגבר הכי יפה שאי פעם ראיתי", הוא מפרגן, "אפילו גברים היו מסובבים אחריו את הראש".
רישומים של אביו של רם, האדריכל דב כרמי. כרמי הבן מעיד על עצמו שהיה "צייר לא גרוע". את כישרון הציור קיבל כנראה בירושה מאביו, אבל בניגוד אליו, לדב אמרו "תהיה רציני", ולכן החליט לוותר על קריירה בתחום האמנות ובחר בתפקיד האדריכל.
לעומת הכסא של לה קורבוזיה, הכורסה, שעוצבה על ידי אלוור אלטו ונמצאת גם היא בסלון, מציגה סגנון עיצובי מודרני, אבל מסוג שונה. הכורסה ואף המזנון שלצדה עשויים קש ועץ מכופף, ומביאים לסלון את אווירת הכפר הפינית.
פריט נוסף של המעצב הפיני הוא "אגרטל אלטו" הקנוני, שעוצב בשנת 1937. עיצוב האגרטל קיבל את השראתו משמלות עם סקנדינביות ומצורות ביומרפיות. "בפינדלנד יש הרבה עצים ויערות", אומר כרמי, "ולכן רואים את פינדלנד דרך האגרטל".
כרמי טוען שאין מה לצלם אצלו בבית, כיוון שהוא עוסק באדריכלות ולא בעיצוב פנים. האובייקט היחידי בבית שעוצב על ידו הוא שולחן הקפה בסלון. "לא היה לי שולחן מתאים", הוא נזכר כיצד יצר את הרהיט, "ישבתי עם הנגר והראיתי לו ככה עם היד איך אני רוצה שהשולחן ייראה".
בפינת העבודה עמוסת הספרים ניצב שולחן של פרנק לויד רייט. "עם פינת עבודה כזו לא יכולתי לשים סתם שולחן", מסביר כרמי. את הספרייה בחר לעצב כהעתק מדויק של הספרייה הציבורית של בית המשפט העליון. גם שולחנו הפרטי זהה לשולחן עליו השופטים נוהגים לאכול את ארוחת הצהריים.
ציור שקיבל במתנה ממשה קופפרמן, צייר חבר קיבוץ לוחמי הגטאות. השניים הכירו כאשר כרמי תכנן את "יד לילד", מוזיאון להנצחת הילדים שנספו בשואה, כאגף נפרד של בית לוחמי הגטאות.
כסא אדום וכחול בעיצובו של חריט תומס ריטוולד. בדרך כלל נוהג הכסא לשבת במוזיאונים על תקן דוגמה חיה לסגנון ה"דה סטיל" המודרני. בביתו של כרמי הוא ניצב כשפניו לחלון. הרהיט הצבעוני הוא אחד מהכסאות החביבים על כרמי, מכיוון שהוא קל לייצור ונוח לישיבה.
ציורים של בתו של כרמי, טל, תלויים בסלון. הוא עצמו זנח את העיסוק בציור כיוון שרצה ללמוד מקצוע מועיל, שיתרום למדינה. גם טל הפסיקה לצייר בגלל אידאולוגיה, אבל קצת אחרת; בתו חזרה בתשובה, ואת כל ציוריה הותירה לאביה.
פסל אישה עירומה שיצר פסל בלגי ונקנה על ידי כרמי. היוצר תכנן את הפסל בשיטת ה"עשה זאת בעצמך", כך שאפשר להרכיב את הפסל, אבל גם להשאיר אותו כמו שהוא - מפורק לחלקיו.
לוח דמקה עשוי אלבסטר, נקנה באיטליה. כרמי מספר שגם את קירות משרד החוץ יצרו מאותה אבן חצי שקופה, אולם בניגוד לשימוש במשאב באדריכלות, בלוח המשחק חומר הגלם לא האריך ימים, וחלקים ממנו כבר נשברו.
פסל של חיה, אמו של רם, שיצר חבר המשפחה, האמן משה ציפר. "אמא שלי מאוד דאגה לי", מספר כרמי, "היא היתה הסלע של המשפחה". לדבריו, היא זו ששכנעה את אביו להניח לו לפרוש מלימודי האדריכלות בטכניון, על מנת שיוכל להמשיך את לימודיו בחו"ל.
"אני מהדור הקודם קצת, אני שייך למודרניזם ולתנועה המודרנית בארכיטקטורה" מסכם כרמי. יצירות של מעצבים חדשים הוא בדרך כלל לא קונה, ולכן הוא מעדיף להקיף את עצמו ברהיטים של חבריו הוותיקים: לה קורבוזיה ופרנק לויד רייט.