עיישה בוני, יעל במקור, שינתה את שמה והסבה מקצוע לפני חמש שנים בעקבות ביקור שורשים בן שלושה שבועות שערכה במרוקו. הגננת הוותיקה הפכה לבעלת גלריה יפואית לעיצוב המייבאת מוצרי לייף-סטייל מרוקאיים. הפריטים מצאו את דרכם גם לבית בצור משה, בו היא מתגוררת יחד עם בעלה, ויקטור, ובתה נעמה, הצעירה מבין שלושת ילדיהם.
מגש כסף לליל הסדר. אחת מרכישותיה הראשונות של עיישה במרוקו. קנתה אותו במחיר מופקע של 100 דולר מבלי להתמקח, פשוט כי מוצאו של המגש הוא ב"ספרו", עיר הולדתו של אביה. בליל הסדר, נוהגים להעביר את המגש מעל ראשי המסובים.
טאג'ין (בעברית: תבשיל), כלי בישול מרוקאי מסורתי. לידו עומדים טאג'ינים גורים שמשמשים ככלים למלח ופלפל. הטאג'ין הוא דוגמה מובהקת לבישול האיטי - האוכל שמתבשל בו ממתין בסבלנות מעל גחלים לוחשות. "משאירים אותו מהבוקר, חוזרים בערב ויש אוכל מוכן".
תמונה של הוריה של עיישה, ניתנה במתנה לכבוד יום הנישואים שלה ושל בעלה. הוריה התחתנו כאשר אמה עמדה להתגייס, בגיל 18. מכיוון שהעדיפה את חיי הנישואים על פני תנאי השירות, מיד עם תום החתונה, שוטרים צבאיים חיכו לה בפתח הבית.
מעצור לדלת. בגרסתו המרוקאית טמונה בו שקית חול ענקית. תפקידו לאוורר את הבית בימי השרב. הדלת הפתוחה לרווחה מאפשרת זרימת אוויר אל הבית הלוהט לאורך היום.
מנורה בסלון. לעין בלתי מזוינת נראה כאילו גוף התאורה עשוי בטכנולוגיה מערבית של חיתוך בלייזר, אולם למעשה אלפי החריצים נעשו כולם בעבודות יד. השרטוט מצויר על נייר ומועתק אל המתכת ולאחר מכן האמן חורץ בה את הדוגמה המורכבת.
פונפון לתלייה על הדלת, נועד לגירוש שדים ורוחות. למרות שעל ביתה הפרטי מגן פונפון בצבע אדום, מספרת עיישה כי בעבר המרוקאים, ובייחוד אלה שמתגוררים בכפרים, העדיפו להחזיק בפונפון כחול, עדות לחששם מזרים בעלי עיניים בהירות או כחולות.
מהרז', מכתש ועלי מרוקאיים, ירושה מביתה של הסבתא. יחד איתם, רצתה להביא הביתה גם מנורת קנים, אבל אחותה הגדולה תפסה אותה לפניה. "זה הדבר היחיד שהצלחתי לשים עליו יד".
ברד, קומקום מרוקאי מסורתי. מצטוות אליו גם בד מעוטר לקישוט הידית. במרוקו הקומקום כולו עשוי ממתכת מוליכת חום, והבד העבה מאפשר למזוג את השתייה מבלי להיכוות.
תיקיה של עיישה, תלויים על מתלה בכניסה לבית. על פי המסורת, היא אומרת, נוהגים במרוקו לצייר על התיק את סיפור חייו של בעליו. התיק האהוב עליה: נאד מים שעשתה לו הסבה מקצועית.
מראה גדולה, ניצבת בחדר השינה. "כשגידלתי את בני אמרו לי לא לשים מראה מול הפרצוף של הילד", היא מספרת ומגלה כי לא הקשיבה לעצות המשפחה, מכיוון שלדעתה הזיהוי העצמי במראה חיוני להתפתחותו של הרך הנולד.
סדינים מכותנה מצרית, מחירם בגלריה: 2,000 שקלים. את שאר פריטי הטקסטיל הרקומים מייבאת עיישה מתופר מקומי שלמד את המלאכה אצל שייח' מפאס ובתמורה להכשרה, עבד כפועל ניקיון בביתו של איש הדת.
מבט לסלון: שטיח וכרית ישיבה מרוקאית שנעשו בעבודת יד, שולחן מהמזרח וכורסה אינדונזית שרכשה דווקא בחנות ישראלית. "אני לא קונה חפצים", אומרת עיישה, "אני קונה את הסיפורים של האנשים שעשו אותם".
עיישה בסלון, על רקע ציור שציירה איריס עזר, שותפתה לגלריה. השתיים הכירו בפרויקט "שפע" המקדם מעורבות עסקית, איריס הביאה לחבילה את ציוריה, ואילו עיישה צירפה את הפריטים המרוקאיים. כשהגלריה עברה דירה ליפו הפכו השתיים לשותפות עסקיות.