פעם הייתה העירייה נותנת תמורה לארנונה. במסגרת דאגתה לניקיון העיר, בכל שכונה היה מנקה רחובות המצויד במטאטא רחב ובדלי, שהיה עובר בין חצרות הבתים וממרק את מדרכות השכונה. כיום, אחרי שהפסיד המטאטא בתחרות מול המכונות הממונעות, רובנו מתקשים להעלות באוב את דממת הרחוב מוקדם בבוקר ואת רחש המטאטא המדהד בין הבניינים. ובמילים אחרות - בתמורה לקדמה, קיבלנו רעש מחריש אוזניים. במשכנים הפרטיים שלנו, לעומת זאת, לצד שואבי האבק המשוכללים, המטאטא עודנו נוכח בכל בית. למעשה, לא רק שהוא הצליח לשרוד, זהו פחות או יותר הדבר הראשון שנרכוש בעת מעבר לדירה חדשה. הוא מן הסתם הרבה פחות יעיל משואבי האבק, ולעומתם נדמה שהוא פשוט מזיז את האבק מצד לצד, אז מה יש במוט נטול הסקס אפיל הזה, שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו?
המטאטא יוצא אל הרחובות
למטאטא יש סיפור ביוגרפי באורך מלא. בראשית היו מכינים אותו מקשירה של כמה זרדים או אניצי קש יחד למקל ארוך. התוצאה הייתה מטאטא לא יעיל במיוחד, שלרוב היה נוטה להתפרק לאחר מספר שימושים, אך מנגד היה קל להרכבה. באסיה הרחוקה ובמזרח אירופה המטאטא היה לרוב ללא ידית אלא פשוט צרור אלומות קש. בסוף המאה ה-18 חוואי ממסצ'וסטס בשם לוי דיקנסון הרכיב לאשתו מטאטא מאניצי דורה, שאמנם ניקה היטב אך היה בעל תוחלת חיים קצרה במיוחד. דיקנסון, שאף לשווק את המצאתו בקנה מידה גדול, ועל כן ב-1810 המציא את המכונה הראשונה לייצור מטאטאים. כל אותן עקרות הבית שבאותה העת סבלו מעקמת מטאטאים נפוצה יכלו לנשום לרווחה. פס הייצור הציע שני סוגים של מטאטאים; בעלי ידית קצרה, שיועדו לניקיון המטבח ומסביב לאח, ובעלי ידית ארוכה עבור רצפות עץ גסות. ב-1820 לקח מסדר פרוטסטנטי יצרני העונה לשם "Shakers את מלאכת הייצור של המטאטא והביאו לעולם את המטאטא השטוח, שכיסה יותר שטח פנים. מאז ועד המצאת שואב האבק, לקראת סוף המאה ה-19, לא עבר המטאטא שינוי תפקודי מהותי, אלא רק טופל מבחינה עיצובית. בשנים הללו הוא יצא מגבולות המרחב הפרטי אל עבר הציבורי אל הרחובות, המוסדות ציבוריים והחנויות.
במאה ה-20, עם המצאת מנקי הרחובות הממונעים, הודח המטאטא מן הרחובות לטובת הטכנולוגיה, אך מן הבתים הפרטיים הוא לא נבעט החוצה עד היום. בחנויות וברחבי הרשת מוצגים דיזיינר מטאטאים שזכו לפרשנות של בכירי המעצבים, ביניהם קארים ראשיד, גרסאות מודרניות עשויות חומרים כמו גומי או סיליקון, וגם הייבריטים - יצירי כלאיים המשלבים מטאטא ושואב אבק.
חזון המטאטאים של הרצל
ב"אריה תעשיית מברשות", חנות קטנה ומוכת ריח נפתלין ברחוב הרצל 24 בתל אביב, שנדמה שהזמן עומד בה מלכת, נחשף בפני המבקר מבחר בלתי נדלה של מברשות ומטאטאים. כמו במוזיאון טבע, מקוטלגת תכולת החנות למשפחות מינים וזנים שונים לפי היררכיה אבולוציונית, כשלמעשה המברשות הן תת קטגוריה בתוך ממלכת המטאטאים. חמישה עשר סוגים של מטאטאים מונה הזבנית ומנהלת החנות זה כבר עשרים שנים, חנה זנדשטיין. עבור ניקיון הרצפה, היא אומרת, מומלץ להשתמש במטאטא העשוי מסיבי שיער סוס רכים העמידים לאורך שנים, בעל ידית ארוכה על מנת למנוע כאבי גב. לקרצוף הרצפה ניתן לרכוש מטאטא העשוי מצמח האגבה, סיביו הם הקשים והקצרים מאפשרים להגיע למקומות האפלים והמלוכלכים באמת. ויש גם מטאטאי קש קטנים שמגיעים במבחר דגמים - למכוניות, לשטיחים או לרהיטים, ואפילו מטאטא לילדים.
החנות שואפת בקנאות מעוררת יראה לאצור את מרכולתה מחומרים טבעיים בלבד (כולל אטבים מעץ מלא ומברשת אבק מנוצות יען). "מטאטא איכותי הוא זה השורד לאורך זמן" חורצת זנדשטיין. "כמו שבשר קונים אצל קצב טוב, מטאטא יש לקנות בחנות המיועדת לכך". אלא שחנויות המתמחות מברשות או מטאטאים הן תופעה החולפת מהעולם בעידן הקפיטליסטי הנוכחי. מרביתנו רוכשים מטאטאים ברשתות הסופרמרקטים או בחנויות למוצרי בית, למרות שעל פי רוב הן מציעות מוצרים נחותים, עשויים סיבים סינתטיים הנוטים להתבלות ומתחילים להקריח כבר אחרי הסיבוב הראשון. נסיים בנימה אופטימית, עם שני טיפים מפי זנדשטיין להארכת חיי המטאטא: "קודם כל", היא אומרת, "יש לשמור אותו עם הראש כלפי מעלה, על מנת שהפריזורה לא תתקלקל, ובנוסף מומלץ לחפוף את הסיבים מדי פעם".