בכל פסח נראה כי רק העם היהודי, יחיד סגולה שכמותו, זוכה בעבודות שירות לקראת בואו של החג. אף על פי כן מתברר כי אומות העולם אוהבות לעשות "קופי-פייסט" על מנהגים מועילים, במיוחד אם הם גורמים לקירות הבית להתמתח בהנאה ולאריחים לספוק כפיים בנחת. עם בוא האביב, כמו במחלת קינון אוניברסלית, פוצחים רבים מבני תרבויות שונות עולם בניקיון יסודי. אצל חלק מהעמים נחגג גם ראש השנה בתאריך הזה, ולכן השתרש המנהג לנקות את הבית דווקא באביב. העם הפרסי, למשל, זיכה את ראש השנה שלו בשם "לנענע את הבית", עקב הניקוי האינטנסיבי שחל לקראת החג. גם באירלנד, בניו זילנד, ובצפון אמריקה מנקים את חלל המגורים היטב לפני ראש השנה המקומי.
למרות האחידות בעונת הניקוי, אופיו של הצחצוח שונה מתרבות לתרבות. חלקן מעריכות אסתטיקה וסדר ואילו אחרות פיתחו מודעות קלושה לקיומם של הדלי והסחבה. אך מה עושים בתרבויות ניידות בהן האוהל מחליף את הבית ואורך החיים של מקום הלינה הוא כשנה? פרופסור גדעון קרסל, החוקר את התרבות הבדואית, מסביר כי כיום חיים הבדואים במבני קבע, אולם אורח החיים הקדום לא פטר אותם מעבודות הבית, הן פשוט התבצעו בצורה שונה. המרחב שמסביב לאוהל תפקד כחדר שירותים ציבורי ללא צורך בעובדי תברואה או ניקיון. ההפרשות התייבשו באופן טבעי והפכו לדשן לקרקע. "כשעוברים עם האוהל למקום חדש זה עדיף על ניקיון", מנמק קרסל, "מקץ שנה אפשר לחזור לשם במקום לנקות".
בכל בוקר קיפלו הבדואים את מזרוני השינה, ואת השטיחים המונחים על הרצפה ניערו בכל פעם שפרצה סופת חול. את הספונג'ה המאולתרת ביצעו אך ורק הנשים, בעוד הגברים התרכזו בטיפול בצאן ובבקר. גם אצלנו המין הגברי עדיין שומר על דיסטנס מהמטאטא, אך לא בכל התרבויות הגברים הם כאלה. מרגרט מיד, אנתרופולוגית שפעלה בשנות השלושים, חקרה את תושבי האי סמואה וחזרה עם מסקנה חותכת אצל אנשי האי, הנשים הן אלו שאחראיות על גידול המזון ואילו הגברים מעדיפים לדאוג לניקיון. "הנשים היו בעבודה בשדה, ולכן הגברים היו יותר אחראיים לטיפול ולשמירה על הבית" מסביר קרסל. עקב אופיים המהפכני, מחקריה של מיד נותרו גם כיום שנויים במחלוקת.
בתרבות הויאטנמית, לעומת זאת, נוהגים בכל ראש שנה לערוך ניקוי יסודי של הבית. בניגוד אלינו, הם אינם מסתפקים בהסרת אבק ובשטיפת הרצפה, אלא גם צובעים את המבנה בשלושה צבעים קבועים המסמלים את התחדשות העולם: ירוק, צהוב וכחול. הירוק משקף את השדות הצומחים, הצהוב את השמש הזורחת ואילו הצבע הכחול את השמיים הבהירים. ההשקעה הניכרת במראה החיצוני אופיינית לא רק לבית, אלא גם לכלי האוכל. על פי פתגם ידוע, ההבדל בין סיר קמבודי לסיר ויאטנמי טמון בתחתית. בסיר קמבודי סביר להניח שתחתית הסיר תצבע במהרה בשחור ואילו בזו של הויאטנמי היא תבריק מניקיון. אף על פי כן, הויאטנמים אינם מקדשים את תרבות המירוק. הבית לרוב נקי ואסתטי, אולם הניקיון נמשך רק עד לגובה העיניים. לדידם, לכלוך אינו קיים במידה והוא בלתי נראה.
ביפן לעומת זאת, הרגלי הניקיון קפדניים ביותר עקב התפשטותה של השינטו, הדת השולטת באזור, הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין הטמא לטהור. ההבדלה באה לידי ביטוי בבית היפני דווקא בכפות הרגליים. לפני הכניסה לבית נוהגים היפנים לחלוץ את נעלי הרחוב ואל המבנה הם נכנסים יחפים או בנעלי בית. ההפרדה ממשיכה גם בבית השימוש, שם היפנים מחליפים לנעליים מיוחדות המיועדות אך ורק לחדר השירותים. את הרצפה המסורתית נוהגים היפנים שלא לשטוף, מכיוון שבחלק מהבתים היא עדיין עשויה ממזרוני קש הרגישים לרטיבות. ואם חשבתם שהפסח שלנו משמעו עבודה סיזיפית, ביפן גם כיום ברבים מהבתים ישנים על פוטונים אשר מוצאים החוצה לאוורור מדי יום ביומו.