משוחח עם כסא

הרומן שלו עם רהיטים התחיל מכסא נדנדה שבנה בחצר הוריו, ומאז הוא מפרק ומרכיב מחדש רהיטים אמורפיים. התחנות של אביעד משאלי

חדווה אלמוז
02/04/2011

כשאביעד משאלי הגיע למערכת לפגישת היכרות, הוא לא הביא איתו אלבום תמונות, תקליטור או דיסק און קי, אלא אחז בידיו דוגמה של אחת מיצירותיו, הנראית כפסל או כבסיס למנורת רצפה. "זה מה שאני עושה, ואף אחת מהיצירות שלי לא דומה לשנייה", הוא הצהיר ועורר את סקרנותי.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל
"הרגשתי שאני עד לאבולוציה של המוצר". אביעד משאלי(צילום: בנין ודיור, רז רוגובסקי)

עוד בילדותו, הוא מספר, נמשך לעיצוב מוצרים והביע את כמיהתו לכך בציורים טכניים שצייר שתיארו רעיונות למוצרים. בצבא התגייס ליחידה קרבית ודווקא שם נחשף למלאכת התפירה אותה למד לקראת תום השירות כשהתבקש לתפור שכפ"צים ואפודי מגן לחיילי היחידה. לאחר שחרורו, בעודו מתלבט לגבי עתידו המקצועי, החליט משאלי לבנות כסא נדנדה ובמהלך שבוע שבו לקח פסק זמן מכל פעילויותיו האחרות, בנה את הכסא בחצר בית הוריו במושב ערוגות. אותו שבוע, הוא הנקודה שבה התאהב בתחום הרהיטים והוא התמשך למערכת יחסים בת שנה שלמה, שבה התמקד בעיצובם ויצירתם.

"בשלב הזה, אבא שלי בעט בי ללכת ללמוד", מספר משאלי. הוא התקבל ללימודים במגמת עיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון, וזאת רק על סמך מודלים מנייר, עבודות פרי יצירתו מהשנה האחרונה והכסא המדובר, שאמנם לא הצליח להתנדנד, אבל הצטיין בפרמטרים אחרים. "הלימודים עוררו בי רעיונות רבים, אך לא את התשוקה ליצירה לשמה", הוא מסכם את לימודיו. בתום ארבע השנים השלים את ידיעותיו בקורסים לעיצוב תעשייתי עם איילון ערמון וגד צ'רני.

אביעד משאלי. רז רוגובסקי, בנין ודיור
אביעד משאלי(צילום: בנין ודיור, רז רוגובסקי)

בעבודותיו, שהן פרי יצירה של מחקרים בלתי פוסקים, הוא מקפיד על שילובים של טכניקות ורעיונות. דוגמה לכך היא צילינדר מעץ שאותו חתך בזוויות שונות וחיבר מחדש. התוצאה הייתה שני כלי נגינה: האחד תוף, או יותר נכון דרבוקה, המיועד לנשיאה על השכם, והשני דיג'ירידו, כלי נשיפה אוסטרלי מהעתיקים בעולם. "בשנת 2003, אחרי ארבע שנים של 'גלות' בחולון, ששם סיימתי את לימודיי, חזרתי למושב ערוגות כשכולי התלהבות. הצטרפתי לנגריה שבנתה ריהוט פרסומי ובכל רגע פנוי התעסקתי בפיתוח רעיונות וביצירת רהיטים אמורפיים. הרגשתי שאני עוסק בסוג מסוים של מחקר ושאני עד לאבולוציה של המוצר".

רק לפני חצי שנה, כשתוצאות המחקר סיפקו אותו, הוא פתח את העסק הפרטי שלו במבנה שלפני 40 שנה היה רפת. השם שנבחר על ידו לעסק החדש הוא "נגרות פיסולית", ומשאלי אינו מתכוון להשאיר את הכותרת ריקה מתוכן. במקום, שעיקרו מותאם לעבודות עץ המיוחדות שלו, יש גם מסגריה שבה הוא מייצר חלקים משלימים ליצירותיו בעץ, וכמובן מתפרה קטנה שבה הוא משתעשע בתפירת בגדים או השלמות טקסטיל לרהיטים.

אביעד משאלי(צילום: בנין ודיור, רז רוגובסקי)
אביעד משאלי(צילום: בנין ודיור, רז רוגובסקי)

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"כל עבודה בעץ מתאימה לי - פרגולה, מטבח, ארון או פריטי ריהוט אחרים - העיקר שיהיה בזה אלמנט של אמנות שאני מתאים לדרישות ולסגנון של הלקוח. אני לא מפחד מאתגרים, אני מחפש מורכבות שלא רואים בדרך כלל ברהיטים. החלום שלי הוא שכל עבודה שלי תגרור את השאלה: 'איך הוא עשה את זה?' כל פריט אצלי הוא יצירה בפני עצמה".

לשאלה אם לא היה רוצה לעבור לקו ייצור שייצר עבורו את עיצוביו הוא ענה חד משמעית - לא. "מה שאני רוצה זה שיהיה לי את הזמן והתנאים להמשיך לפתח מוצרים חדשים, שלא יהיה שום דבר שיגביל את הפיכת הרעיונות שלי ליצירות אמנות אמורפיות", מסכם משאלי את חזונו, ומבטיח שכסא הנדנדה הבא גם יתנדנד.

אביעד משאלי(צילום: בנין ודיור, רז רוגובסקי)
אביעד משאלי(צילום: בנין ודיור, רז רוגובסקי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully