איש גבאי, מעצב ומרצה בכיר ב"שנקר", גר בטבעון עם אשתו הציירת עירית, בת המקום. "הדבר הכי טוב בטבעון זה האוטובוס לתל אביב" הוא צוחק. גר בבית אייקוני, לדבריו, קובייה בעלת גג רעפים אדום. בני הזוג בחרו בבית דווקא בגלל חוסר היומרה ("לא רצינו לגור בתוך פנטזיה אדריכלית") ובגלל הקרבה ההכרחית לנקודת היציאה הסמוכה, תחנת האוטובוס לאזור המרכז.
סקיצה מאוירת. בכל שבוע לובש איש סט אחר של בגדים בעלי אמירה עיצובית מתוכננת היטב. את הסקיצות לתלבושות השונות החל לצייר לפני כ-11 שנה. בהתחלה שרטט אותן מדי סופשבוע כדי להשתלט על הגרדרובה בעלת 6,000 הפריטים שנראה שקיבלה חיים משלה. עם הזמן התכנונים עברו להתרחש כבר בראש, בנייר הוא נעזר רק על מנת לתעד מופע שבועי של איש אחד.
בגדיו של איש מקופלים ומסודרים באופן שיטתי בתוך הארון. "יש לי מנטליות של ספרנית", הוא מעיד על עצמו. הוא ממיין אותם לפי צבעים וטקסטורות ואת הכביסה נעשית באופן עצמאי וביד. איש לעולם לא יפקיד בידי אחרים את ניקוי הבגדים, מחשש שיהרסו בתהליך.
אוסף המזוודות מסודר בשורה אחת ארוכה, חלקן עדיין שמורות באריזתן המקורית כדי שלא יתפסו אבק. את המזוודה הראשונה רכש כשהבין שהיא תעשה לו רק טוב ללוק, ומאז הצטרפו אליה עוד רבות וטובות, שמתפקדות כתיקים ליומיום.
מזוודות נבחרות מתוך האוסף, נקנו באמסטרדם. להולנד הן הגיעו בכלל מסנגל, שם יוצרים אותן אמני רחוב מיומנים באמצעות קופסאות שימורים ופלאייר בלבד. התוצאה הסופית: מזוודה בעלת מראה ססגוני ושורשים אפריקאיים.
קופסאות הנעליים של איש נחות בבטחה אחת על השנייה. על כל קופסה הוא מקפיד לציין את צבע הנעל, החומר ממנו היא עשויה ומקום הקנייה ("זה רגע אורגזמטי"). רבות מחוויות הקנייה המלהיבות התרחשו בתחנה המרכזית בתל אביב, עדות לאמצעי התחבורה העיקרי שלו.
נעליים שנקנו בשוק באמסטרדם. באזור השוק מתגוררים בעיקר טורקים, שנוהגים לנעול את הנעליים המוחצנות לאירועים מיוחדים ולחתונות. יחד איתן קיבל גם זוג גרביים, מתנה ממוכר הנעליים שהתלהב מהעוף המוזר שנחת בחנותו.
תיק צד שבתו הכינה לו במתנה. מודפסת עליו דמותו של איש, עם תיק צד תלוי על כתפו. לאיש יש עשרות תיקים. בכולם הוא משתמש, מלבד בתיק הזה.
צילום מתוך תערוכה שהציג ביחד עם אסף אורן. בתערוכה, הנקראת "PALMS", תיעד אורן את ידיו של איש, כשבכל צילום עונד איש טבעות אחרות מתוך האוסף הפרטי.
דיוקן של איש שציירה עידית, תלוי בכניסה. מציג את בעל הבית בחלוק ותו לא. בגלל הציור, החלוק נשמר עד היום. "אז הוא עוד היה מסתורי" אומרת עידית.
תיבת מסעות שעלתה לארץ עם קרוב משפחה רחוק שהתגורר בקיבוץ. לאחר שנפטר, לקחו אותה בני הזוג למזכרת. התיבה התחילה את מסעה בנמל גנואה שבאיטליה, המשיכה לנמל יפו וכעת היא חונה מחוץ לביתו של איש, מבלי שאיש יפתח אותה.
סלי קש ללחם שנקנו בחנויות הענק בכפר הבדואי הסמוך מנשיה זבידה, שאותן מכנה איש: "האיקאה שלנו". הסלים תלויים יחד עם מטאטא מחמד על קולב עץ פשוט, שנרכש דווקא בסניף של רשת "איקאה" המקורית.
גונג, ממוקם בחצר ליד שולחן האוכל. נקנה גם הוא במנשיה זבידה, הגיע בשקית מפורק לחלקיו והורכב בבית. בעל תפקיד מרכזי בארוחות: כשבאים אורחים, הם נקראים לשבת לשולחן הסעודה באמצעות הקשה בכלי הנגינה האוריינטלי.
סדרת פסלים המציגים חתול שהופך לכורסה או כורסה שהופכת לחתול, תלוי מאיזה כיוון מגיעים. את הסדרה יצרה בתו של איש כשלמדה בתיכון האנתרופוסופי בהרדוף. "אנחנו הורים פולנים, אז כל מה שהילדה עושה אנחנו שמים".
מחסן כלי העבודה, ניצב בגינת הבית. את הגינה נוהג איש לטפח באופן קבוע. "אני לא קורא לזה עבודה, אלא יותר מדיטציה". הוא נעזר בעיקר בכלי עבודה קטנים, על מנת לשמור על המראה הגו'נגלי של הצמחייה.
יצירת אמנות של רינה קמחי, שכנה מטבעון. לאחר פטירתה של אמה, ניפצה קמחי את כלי האוכל שירשה ואת השברים שילבה בעבודת הקרמיקה. אולי בגלל הסאגה המשפחתית שעומדת מאחורי היצירה החליטו בני הזוג לתלות את לוח החרס דווקא מחוץ לבית.
את הילדים שואלים: "איך עושה כלב"? איש, לעומת זאת, נוהג לשאול את הסטודנטים: "איך עושה מעצב"? לדעתו, למעצב תפקיד חיוני בחברה של ימינו: "רוב האנשים מחכים שיהיו להם הוראות הפעלה, ואילו המעצב מאפשר הגדרה עצמית והזדמנות לצאת מהקופסה".