"שולחן מתנודד בן שלוש רגליים", בשפתו הייחודית של הרוכל לאה המבט, חדר ילדים של גוזל שכבר מזמן בעט את עצמו מהקן, מערכת סלון מתפוררת שאולי עוד תקום לתחייה אם יקומו לה בעלים חדשים שירפדו אותה מחדש, מכתבים ישנים וסרוויס משולחנה של סבתא; ובקיצור הרבה ג'אנק שאין לו הופכין, ומעט מציאות שניתן להפריד מן התבן. אז כמו היום, בשינוי אדרת קל, זוהי מנת חלקם של אנשי האלטע זאכן, שקונים את כל מה שאין לו דורש במחירי חיסול. מאחורי הביטוי היידישאי מסתתרים כיום בעיקר פועלים ערבים או רוכלים משווקי הפשפשים שממשיכים לצעוק את צמד המילים המדהד שפירושו "דברים ישנים" בשפה הולכת ודועכת, בידיעה עצובה שאולי גם משלח היד ואף המגרש הביתי שלהם יעלמו בקרוב.
את הסיורים ברחובות העיר בחיפוש אחר המציאה הבאה מחליפים כיום שיטוטים באתרים וירטואליים או עיון במודעות המתפרסמות מעל דפי העיתונים. משה, מוכר בשוק הפשפשים ביפו, מספר כי עד לפני עשור המודעות המודפסות היו שוות זהב. "מודעה אחת יכלה להוציא חודשיים עבודה", הוא נזכר, "תלוי במצב במשק. אם המצב טוב, כולם קונים חדש ונפטרים מהישן". היום גם המילים הן לא מה שהיו פעם. הקריאה "אלטע זאכן" נאסרה על המוכרים מפאת מנוחת השכנים (ועדיין, ברחבי תל אביב עדיין אפשר לשמוע את קריאת המגפון המוכרת מדי פעם), השיטוטים בעגלה רתומה לסוס הוגבלו וגם השוק הוותיק, האף שהפך פופולארי מתמיד, כבר אינו מלא חיים כבעבר, לדעתם. השיפוץ המסיבי ומתיחת הפנים התדמיתית שעבר, שכללה פתיחה של בוטיקים, חנויות מעצבים ואפילו חנות של קסטרו, העלימו ממנו את גם את קמטי הצחוק."השוק כבר לא מה שהיה. עיגנו אותו, עשו אותו יותר מסעדות, פאבים. זה חבל כי שוק זה דבר יפה", אומר עוזי, סוחר ותיק אחר, "אני מאלה שנמצאים פה כבר באמת ארבעים שנה. יש אנשים שאומרים שעכשיו זה יפה, אני לא יודע", הוא מושך בכתפיו.
כשהיה בן 17, בחופשים, נהג עוזי לעבוד עם סוס ועגלה ואילו יוסי, השותף שלו, מכר בשוק את הרהיטים המשומשים. כיום עברו הסוחרים לחיית עבודה מסוג אחר רכב טנדר. עוזי אינו רואה בעין יפה את החלפת אמצעי התחבורה. "אומרים שסוס לא צריך לסחוב עגלות", הוא טוען, "איזה היגיון יש בזה? סוס זו בהמה שנולדה לעבודה, אם אתה לא נותן לה לעבוד אתה הורג אותה. לסוס גם אין הוצאות, לטפל בו ואוכל טוב זה 20 שקל". "מה זה מטפלים?", עונה לו משה, קולגה בשוק שדווקא שמח להיפטר מבהמת המשא, "הוא מעמיס דירה שלמה על הסוס באוגוסט ועוד בשיא החום. בקיץ סוסים נפלו ומתו. היום אסור לעשות את זה, שיקנה טנדר".
כך או כך, לדבריהם של סוחרי האלטע זאכן הוותיקים, המלאכה האמיתית מתחילה לא בסיבובים ברחוב, כי אם באיתור הפריטים השווים ומכירתם בשוק. כאשר הם מגיעים לבית חדש הם מנסים לגלות את מה שנסתר מהעין, לפעמים נסתר כל כך עמוק, עד שרק אלטע זאכן מנוסה יודע לאתר. משה מספר כי לעומת האסכולה השמרנית שממשיכה להחביא את החסכונות מתחת לבלטות, כיום מקומות המחבוא האהובים לכסף הם בתוך כיכרות הלחם, במקרר או ברמקולים. אך לא רק בכסף שמשחק מחבואים צריך לדעת להבחין, אלא גם ברהיטים שמתחזים לפרחי קיר. "לפעמים אתה רואה פריט מסוים ובגלל המיקום שלו בבית, הוא נראה לא כל כך יפה", מסביר עוזי, "דבר שנראה לך זבל, פתאום בא איזה פסיכי, אומר שזה מזכיר לו את סבא שלו ומשפץ את זה. אני לא הייתי שם את זה בפח אשפה".
גם מלאכת התמחור היא עבודה לא פשוטה. צביקה, אלטע זאכן נוסף, הידוע יותר בכינויו "צביקה קונה הכל" מספר כי אך ורק טלוויזיה אמריקאית מסוג "זניט" זכתה בשוק למחיר קבוע. "אם היינו תופסים אותה, ידענו שיש לנו מאה דולר ירוק בכיס", הוא משחזר. לעומתה, מחירם של שאר הפריטים נמדד בהתאם לטוב ליבו של הצרכן ולחדות עינו של המוכר. עד היום מספרים עוזי ויוסי על זוג ציורים שמכרו בחבילת הכל כלול במחיר רצפה של 300 שקל. החתימה המשורבטת על יצירות האומנות לא העסיקה אותם במיוחד. לימים התברר שהצייר האנונימי היה ראובן רובין ואת התמונות קנתה סוחרת אמנות משופשפת שזיהתה ביצירות את הפוטנציאל הפיננסי. "את העבודה הזאת צריך ללמוד, לפתוח ספרים, להבין בתקופות", אומר עוזי, "זה כבר לא מה שהיה פעם".