כאשר החלו לבנות את ביתם ביישוב באר מילכה שבדרום הארץ, היה ברור לדודי יצחקי, מוזיקאי ואיש חינוך, ולאשתו שגית, מורה פרטית, שהם עומדים ללכלך את הידיים ולהפוך לפועלי בניין, מבלי להיעזר בשירותי קבלן. הבחירה נעשתה, בין השאר, עקב שיטת הקוב הייחודית בה החליטו לבנות את ביתם. "היה לנו ברור שלא נבנה מבטון", מספרת שגית, "ולא היה אף אחד אחר שעושה את זה בקבלנות פה בארץ". בטכניקת הקוב הקירות נוצרים באמצעות גיבוב של טיט טבעי עשוי חרסית, קש ומים, המונח בספונטניות על שלד המבנה. היצחקים בונים בעיקר בסופי השבוע, ומפצלים במהלכם כוחות - אחד מהם מטפל בילדים ואילו השני מטפח את הבית לסירוגין. הסביבה לא תמיד רואה את זה בעין יפה. "היו כאלה שחשבו שאנחנו משוגעים, אבל אנחנו לא מתרגשים", אומרת שגית, "יש לנו פה בבאר מילכה קבוצת תמיכה של אנשים שבונים באופן אלטרנטיבי וזה מאוד מחזק".
לקבוצת התמיכה שותפים גם השכנים, יונתן אנטס ונאוה בז'ה, הבונים את ביתם מבאלות קש. אנטס, מהנדס בניין במקצועו, מספר כי שיגעון הבנייה התפתח אצלו כבר מגיל קטן. "זה תמיד היה החלום שלי", הוא מודה, "עבדתי קצת בבניין כשהייתי צעיר, עזרתי לחברים לבנות ותמיד התעסקתי עם זה, אני נהנה מהעשייה". את שלד המבנה בחרו בני הזוג לבנות מעץ, לאחר מכן הם חיברו אליו את הקירות העשויים מבאלות הקש. השלב הסיזיפי ביותר בבנייה, לדבריו של אנטס, הוא שלב הנחת הטיח. "זה לוקח הרבה זמן, אני כל היום מטייח", הוא נאנח, "לפעמים אני מרגיש שאין לזה סוף". בתחילת התהליך אמנם התפתה להביא כוח עזר מקצועי, אבל בגלל העלויות הגבוהות והרצון להיות מעורב בכל שלבי הבנייה, את בניית הבית הוא משאיר בעיקר לעצמו ולקבוצות מתנדבים מזדמנות שמגיעות לביקור באזור.
בישוב עזוז הסמוך, בנו פייר וחלי טוביאנה את ביתם בסגנון חופשי על בסיס קרוון קיים. עבור טוביאנה, הבחירה בבנייה עצמית נבעה יותר מכורח הנסיבות ופחות מחדוות יצירה יוקדת. כשהגיע לעזוז, קיבל פייר מהיישוב קרוון זעיר מימדים שלא הצליח להכיל לא את כישרון הבנייה המתפרץ ולא את משפחתו הגדולה. כאיש תיאטרון שכבר הורגל בהבאת בובות חדשות לאוויר העולם, הוא החל להוסיף חדרים נוספים לבית הקיים. את הבידוד הוא יצר מקלקר. את השכבה החיצונית יצר מבוץ ומאבני הוואדי שבאזור, וכיאה למיקום הגיאוגרפי הדרומי של הבית, ביציאה מהמבנה אף הציב בובת ענק העוטה את פרצופו של בן גוריון. לקינוח, הוא הקים בריכה קטנה, משובצת פסיפס, שמשמשת את ילדי המשפחה בחודשי הקיץ.
גם לניסים ולרחל אלמקייס משדה בוקר יש ג'קוזי מחוץ לבית. הבית שלהם, בניגוד למבנים של הבונים האחרים, נראה מפנק ומדוגם למשעי, אולי בגלל שלא מדובר במבנה הראשון שבנה ניסים בחייו. אלמקייס, שבונה דקים ופרגולות עץ למחייתו, החליט לבנות את ביתו בעצמו כדי לחסוך בעלויות הבנייה וכמובן בחר בעץ, החומר החביב עליו, כבסיס למבנה. את הקירות הוא ציפה בגבס שאינו מסגיר את העץ הטבעי, וגימר בשפכטל בשליכט צבעוני שיתאים לאווירת המדבר. יומיים בשבוע הקדיש לבניית הבית במשך כמעט שלוש שנים. "חסכנו קבלן על חשבון הגב שלי", הוא צוחק. לשאלה אם היה חוזר על החוויה אלמקייס משיב בסירוב מוחלט: "להרים קורות ולעלות על הסולם, לשבת על הברכיים חצי יום, להרים עצים על הגב - זה מעייף. אם היה לי כסף, הייתי מעדיף לא לעבוד".
