לופט בטחינה

המושג "לופט" נקשר אצל רובנו עם חלל רחב ידיים ומעוצב למשעי, דוגמה ומופת לאיכות חיים אורבנית שקיפצה בקלילות מחתרנות סטודנטיאלית לבורגנות אופנתית. הביקוש הגואה לסוג הזה של חללים בכל מטרופולין, ועשרות ספרי עיצוב ואדריכלות המציגים לופטים ברחבי העולם ממחישים זאת יותר מכל.

הראשונים שזיהו את הפוטנציאל הגלום במבני תעשייה היו אמנים, אינטלקטואלים וסטודנטים שנהנו מהשילוב האופטימלי של "מקסימום מרחב בעלות מינימאלית" – דמי שכירות נמוכים, ואפשרות מגורים ועבודה בחלל מרווח אחד. אך הרעיון המקורי, שהחל כמעשה חתרני בשנות ה-50 בניו יורק, נדחק עם השנים לטובת יזמות חדשה ששיווקה את החללים הלא קונוונציונליים לסוג חדש של דיירים, והפכה את האזורים התעשייתיים למקומות מבוקשים ויקרים.

גם בתל אביב (אם כי באיחור ניכר) קשה למצוא חלל תעשייתי ראוי שלא נרכש עדיין על ידי יזמים והפך למוצר נחשק. עם זאת, אותם עקרונות מקוריים של חופש תכנוני, שילוב של מגורים ועבודה בחלל אחד ועלות דיור נמוכה בהשוואה לשאר שכונות המגורים בעיר, נשארו מפתים כשהיו עבור לא מעט יוצרים, אמנים ומעצבים.

הלופט שתכננו בני הזוג מיכלברג-פורת באזור המסחר של תל אביב בואכה פלורנטין הוא, לדבריהם, מחווה ללופט האותנטי משנות ה-50. "יצרנו חלל שונה בהשוואה למגמ העכשווית של עיצוב הלופטים" אומרים בני הזוג, "ביקשנו לחיות בלופט כדי להגשים את תפיסתנו העיצובית, לממש את רצוננו לחיות ולעבוד בחלל אחד בעלות נמוכה, וליהנות מיצירה משותפת ועשייה עצמית".

החלל המדובר, ששימש עד לפני מספר חודשים מתפרה, נמצא בבניין בן שתי קומות ברחוב צר, עמוס חנויות ומפעלים קטנים במפלס הרחוב וחללי מלאכה וותיקים בקומות העליונות. קרן מיכלברג-פורת, מעצבת פנים בוגרת פרסונס (ניו יורק) המתמחה בתורת הצבעים ושי פורת, נגר ורסטורטור המתמחה בנגרות אורגנית, חולקים סטודיו משותף בשם "DI 352". השניים עובדים ביחד בעיצוב תפאורה, אובייקטים לסרטים ופרסומות, בתים וחללים מסחריים.

החלל המקורי ששכרו השניים היה נטול תשתיות מים ואינסטלציה; בקירות היו חורים גדולים וחלקם מחופים בקרמיקה, ועל הרצפה היה פי.וי.סי שחוק וישן שהשניים עמלו בקושי רב להסירו כדי לגלות את רצפת הבטון המקורית. "בחרנו להשתמש בחלל כמו שהוא בהתאמה לסביבה, לרמת הגימור של המבנה ולחומרים הקיימים" אומרים מיכלברג-פורת, ששיפצו את החלל במשך כחודשיים ולגמרי לבד.

החלל הפתוח (ששטחו כ-100 מ"ר) חולק לאזורי עבודה ומגורים באמצעות מחיצות קיר חלקיות, ללא דלתות. המחיצות יוצרות מעבר חופשי בין האזורים, ושומרות על אסתטיקה אוורירית המתאימה לחלל פתוח. חדר השינה מופרד בקיר בנוי ובו פתחים צרים לאורך ולרוחב, ובמחיצה מרחפת שבנה פורת מלביד צפצפה ממוחזר. את מרכז החלל הקדישו בני הזוג לאזור עבודה, עם שולחן גזירה המשמש כשולחן עבודה רחב מידות וסביבו חביות צבע באדום עז, שהוסבו לכיסאות וחללן משמש לאחסון.
השימוש בחומרים שמר על צורתם הטבעית: בטון חשוף, עץ וברזל ללא תוספות, חיפויים או אלמנטים קישוטיים כלשהם. האמבטיה הושקעה בקוביית בטון באורך 3.5 מטר, בחלל מרווח ונקי בעיצובו הצופה דרך פתח אופקי אל שאר אזורי הלופט. המטבח הצנוע כולל פלטת נירוסטה תעשייתית שנקנתה בשוק הפשפשים, ושולחן אוכל שהורכב מלוח עץ ישן שנמצא ברחוב והונח על רגל ברזל ממחסן של מסגרייה באזור.

תשתית הצנרת למטבח ולאמבטיה נבנתה מהיסוד, ומוקמה על גבי הקירות כנהוג בחללים תעשייתיים. בדרך זו טופלה גם מערכת החשמל, שחוטיה נותרו חשופים כשהיו מלבד התאמה מינימאלית לצרכי מגורים.

גם בבחירת הצבעים שמרו השניים על העקרון שהנחה אותם בבחירת החומרים: התאמה בלתי מתפשרת למקום. הגוונים מתמזגים באופן טבעי עם החלל והחומר, כמו צבע ה"טחינה" כפי שמכנה אותו מיכלברג-פורת, כשלצידו צבע הבטון האפור וצבע העץ הבהיר. צבעוניות מרוככת, לא מנקרת עיניים, המשולבת פה ושם בכתמים אדומים עולצים המבייתים את החלל התעשייתי.